קמתי אחרי שכבר ההורים נסעו לנתב"ג. אחרי הצהריים נפגשתי עם מר X. הוא יצא החוצה ועדיין לא קלטתי שזאת הפעם האחרונה בעצם שאנו נפגשים ואני אוסף אותו מביתו הישן. לזכר הימים הטובים ניסינו לעשות את ההליכות באותם הרחובות סביב ביתו. באיזשהו שלב מר X אמר שבעצם בהליכות עצמן לא היינו שמים לב לאיפה אנו הולכים וזאת נקודה יפהפייה לדעתי. זה הדגים לי שכשאני מנסה לשחר משהו בצורה אותנטית, אותה אותנטיות נפגעת. אם X הוא הדבר המדהים שאני רוצה להשיג, דרך לא טובה להשיגו היא לנסות להשיגו (לעיתים כמובן). דיברנו על הרבה דברים. דיברנו על המעבר דירה שלו בייחוד. סיפרתי שכשאני עברתי דירה לדרום לא ראיתי זאת כמעבר . זה היה יותר מעבר לשנה בדרום ואחר כך לחזור לכרמל. בנוסף לא ממש התייחסתי לעובדה שבצעד זה אני בעצם עוזב את הבית. עשיתי את זה בצעדים מבלי לחשוב על המשמעות האמיתית. תת מודע משפיע? אולי . אולי סתם המציאות. דיברנו על הפגישה האחרונה של ארבעתנו ומר X אמר שיש לי "לייק" על סתיו מאחר ואין לו פייסבוק. דיברנו על כך שגברת Y כאילו בוסית שלו ושזאת פעם ראשונה ששמעתי אותו צוחק על כך בצורה חופשיה. נראה שמר X ממש התבגר. שאלתי אותו מדוע הוא רוצה לגור עם גברת Y. "אני עכשיו כותב את התשובה שלך ביומן. מה לכתוב?" אמרתי ושאלתי. אז הוא אמר סיבה ראשונה- לראות איך הם מסתדרים. סיבה שנייה- הוא כבר רוצה לגור איתה וסיבה שלישית הייתה הוא כבר רוצה לעזוב את הבית, ולטענתו גם לא יחזור. אח"כ אמר לי להפוך את סדר הסיבות אחד ושתיים אם אני כותב זאת ביומןJ. דיברנו על כך שוב, שבפעם הבאה שנעשה הליכות זה יהיה עדיין בסיבובים (מר X אמר שלאחר שהוא יעבור כבר אפשר שיארח אותי בבית אך אמרתי לו שזה לא אפשרי הרי הוא זה שמאז ומתמיד רצה לעשות סיבובים בחוץ כי הרגיש לא בנוח וברור שהשיחות יהיו שונות כשגברת Y בסביבה). ניסנו למצוא את ההגדרה מתי הבית הוא באמת שלך כי אמרתי לו שבעצם אני מרגיש שהוא עושה צעד משמעותי יותר ממני והגענו למסקנה שאם אתה יכול לזיין את השותפים שלך- הבית שלך. מר X עוד לא מעכל שהוא עובר, אמר שרק ב-1/9 בספטמבר הדירה תתפנה על אף שאמרתי לו שזה עוד יומיים. שאלתי את מר X מה הלאה. "עוד שנה מעכשיו אתם: נפרדים, מתחתנים, או ממשיכים לגור ביחד בלי שום דבר דרסטי- מה הסיכויים לכל דבר" מר X השיב "90 אחוז חתונה" וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את המילה הזאת "ו10 אחוז שני הדברים האחרים" ישבנו גם בפארק לזכר הימים הטובים ,למרות שלא היינו יושבים הרבה בפארק הספציפי ההוא. אולם הפארק הזה מזיר לי שהיה פארק אחר שבו ביקשתי ממר X שישקר בשבילי לכרמל לגבי זה שנפצעתי כדי שתחזור אליי או שסתם ניסיתי לשכנע אותו בצדקתי והוא לא אהבת את הרעיון שאפצע. כמו תמיד הייתי מנסה לשכנע את מר X לעשות דברים או סתם לשכנעו שאני צודק. הרבה פעמם בדברים הזויים. פעם זה היה יציאות אחר כך כל מיני רעיונות שלי וכו'. מזל שנפרדנו אני וכרמל כי הרווחתי כל כך הרבה דברים בחזרה. אחד מהם זה את מר X. אותו אני מקבל ומבין וגם כמעט לא כועס. הוא אולי הבנאדם היחיד שאינני כועס עליו כבר כמעט, גם אם הוא לא מתקשר כמו בעבר. אני הכי חופשי והכי טבעי כשאני איתו ואומר את שעל על ליבי ולמרות שהוא לא מתנהג כפי שהייתי רוצה ואנו מאד שונים אני אוהב אותו. באותה תקופה כבר מר X אמנם לא התנגד, בעצם כמעט אף פעם לא, אבל פשוט לא זרם איתי. לא נשמע לו הגינוי שאעשה זאת. מר X נהיה מצחיק וחכם מאד. דיברנו על הלימודים והוא אומר שלא כל כך הולך לו. דיברנו על כך שהוא הולך לטחון בקרוב בעבודה. הצטלמנו ועשינו קטעי וידאו בפעם האחרונה ואיחלנו אחד לשני ברות. בזמן האחרון אני שם לב שמר X יותר זורם איתי על קטעים נוסטלגיים . מזכיר לי שמר X אומר לי שגם אני משתנה כלומר לא רק הוא משתנה לטעמי. חזרתי הביתה ונסעתי להביא את סתיו אליי הביתה. כעסתי עליה. לא ברור לי על מה, על זה שאולי היא לא באה אליי עם האוטו במיוחד ואז היא אמרה שאין טעם להתחשבן ושהיא לא מתחשבנת איתי. הבנתי אותה וניסיתי להקשיב כי היא תמיד אומרת שאני לא מקשיב או שאני חושב כך (והפעם באמת הקשבתי לאורך כל הויכוח אשר נגמר כמעט אסון). היא אמרה שחברים אחרים של חברות שלה לא מתחשבנים כך וזה הרתיח אותי. בסופו של דבר נרגעתי ולאחר שעברנו את רוב הדרך בכעס ובשתיקה שמתי לה יד על הרגל. אז התחלנו לדבר על כך שהכעס שלי הוא קצת ביולוגי כי אני אדם שכועס וסיפרתי לה שגם אבא אדם שכועס ואז היא התחילה לדבר על כך שהוא גם אדם שתקוע על דברים והוא לא מרפה כמו למשל בפעם שהיא אמרה לו שהיא לא יודעת מה תעשה בעתיד והוא לא הפסיק לשאול אותה לגבי זה ובאופן כללי לא היה מרוצה מהתשובה הזאת. הרגשתי ממנה קצת זלזול כלפיו והתהפכתי עליה. תקפתי אותה מילולית ואמרתי לה שאני חושב שבנאדם צריך לדעת מה הוא רוצה בעתיד ועד שהגענו הביתה היינו כבר בפיצוץ והרשיתי למחשבותיי לעופף ולכעסי לשלוט וגרמתי לזה להגיע למצב של כמעט אציע לה להחזיר אותה הביתה וכשהגענו אליי לבית והיא נכנסה לחדרי ונשכבה, סימן ל'אני חלשה אך רוצה לדבר'. הגעתי למצב שבו אשכרה אמרתי לה שאני צריך לחשוב על הדברים שהיא אמרה לי ולראות איך אגיב, רמז לכך שאולי אפרד ממנה. אמרתי לה דברים קשים לאחר שאמרה משהו על כך שאני צריך להשתנות. "מי אמר שאת צריכה לשנות אותי?! מי אמר שאני צריך להשתנות?!" (כרגע אגב אתעלם מהסטריאוטיפים שאומרים שבחורות - מטרתן לקבל גבר רע ולהפוך אותו לטוב). היא גם אמרה דברים קשים על כך שיש לי נפש מעוותת. זה נאמר לאחר שאמרתי לה על עינב שבחרה לא להיות איתי כי אני לא שמח. אמרתי לסתיו שאני לא רוצה להיות שמח ושאני לא בטוח שאהפוך אותה למאושרת. אמרתי לה "יש אחרים שבטוח יהפכו אותה ליותר מאושרת.." ו-"המטרה שלי היא להשיג דברים" . בתגובה היא אמרה שאפשר להיות גם וגם ושהכי חשוב להיות מאושר. היא הייתה רציונאלית ואמרה דבר שנגע לליבי- שאני צריך להשתנות לטובת גם אחרות אם זה לא יהיה היא. כלומר היא חשבה עליי גם בידיעה שלא נהיה ביחד. באיזשהו שלב היא בכתה והייתה אווירה רעה והחלטתי הפעם לקצר את השריפה ולשפוך עליה מים כי רק אני יכול. אני שרפתי ואני אתקן. אמרתי לה שהיא צודקת שאני כועס אבל אני כועס מכל מיני סיבות (בגדול סיפרתי לה איך הרגשתי במהלך היום) וגם הוספתי שאני כועס גם כדי להקצין מצבים, לומר ללכת על הקצה אך גם כדי להרגיש. לעיתים אני מרגיש שאני חווה יותר כשאני כעוס מאשר כשאני שמח. מוסיקה היא אגב יוצאת מן הכלל. סתיו יותר ויותר מבינה שיש לי דברים לא טובים שקרו לי בגלל ההורים, נדמה לי שבגלל שהיא רואה את היחס שלי אליהם עכשיו והיא היא חושבת שתמיד הייתי כזה. קשה לקבל פרספקטיבה אחרת. הייתה שיחה טובה סופו של דבר אם כי די מלחיצה ואחרי שנרגענו אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים אחד את השני נסענו ליומולדת של מורנגה בים.
