הגעתי בבוקר לחיפה מלווה בהוריי. באולם ההרצאות פגשתי גם בשני חבריי הטובים דאז. אני כבר לא זוכר מי דיבר ואם דיבר בכלל באולם אבל סופו שעלינו לאוטובוסים שהסיענו לבקו"מ. נפרדתי לשלום מהוריי אל עבר חוויה לא ברורה. בבקו"מ קבענו שלושת החברים להישאר צמודים אחד לשני ויהי מה. וכך היה. סערה בחוץ, בדמות צעקות או פקודות חדרה בקושי להכרתנו וכך גם הסערה הפנימית. אותו רחש בחש של בחורים צעירים , מלאי אנרגיות, טיפשות, מין ואלימות היה בכל מקום אבל בהתחלה לא השגחנו בו. היינו ביחד שלושתנו בכל התחנות. בין אם הן כללו בדיקות למיניהן או החלפת ביגוד או חתימה על טפסים. הרגשתי מבולבל. החום, המחנק, הריח. כמות האנשים האין סופית. ההבנה שאני בדרך לעולם חדש. העובדה שזה עולם קצר מועד לא שינתה את תחושת הבלבול שלי. אולי גם הרגשתי חרדה, אולי לא כי הייתי עם חברים. פתאום , באיזשהו רגע חד ומשנה גורלות נפרד אסי ממני וממר X . חיפשנו אותו שוב ושוב אך לשב- אסי אבד. החלטנו להישאר צמודים אני ומר X ויהי מה. עוד תחנה ועוד תחנה, אני נמצא בהווה , המשעמם, רע ושונה. לקראת הסוף, בשעת בין ארבעים החלטנו אני ומר X בניסיון נואש אחרון להתפצל ולמצוא את חברנו האובד. לא מפקירים חברים בשטח. מר X הלך לצד אחד ואני לשני. חיפשתי את אסי וקראתי בקולו, אנשים נדחפים מולי וצוחקים בגסות. כל מיני בחורים בני 20 בדרגות שאז נראו לי כל כך רמים ממני , זירזו אותי ואמרו לי שיש לי עוד 5 דקות. אני ניסיתי להסביר להם שאני מחפש חבר אבל כנראה שלא דיברנו באותה השפה. סופו שחזרתי לאותו המקום שקבעתי עם מר X רק כדי לגלות שהוא לא חזר. לאחר דקות ארוכת, שבו הזמן עבר כה מהר , ידעתי שאין ברירה ואני לבד. אני הולך להגיע לבד לתחנה הסופית של החלוקה לפלוגות או לבסיסים או לא יודע אם בכלל הבנתי מה קורה סביבי ואם יש תחנה סופית. פתאום בייאושי ראיתי את אסי. כל כך שמחתי והרגשתי הקלה. כמעט רצתי בבכי כדי להתרפק עליו. אסי, בחיוך מזלזל ובביטחון מה שאל אותי לאיפה הלכנו וגער בי שלא חיכינו לו. לא אכפת לי חשבתי לעצמי העיקר שאסי איתי. לאחר התחנה סופית ראינו את מר X וגילינו שגייסו אותו לפלוגה אחרת. מר X אמנם היה לבד , אך נראה שזה לא ממש הפריע לו או שהוא היה פשוט מבואס. לי לא כל כך היה אכפת כי לפחות לא הייתי לבד.
