מטושטש בחוץ. האופניים מחליקות על הכביש הרטוב. אני נושם עמוק דרך האף והריח המוכר הזה של הגשם שירד עתה עולה בי. אני רוצה להגיע למצב שבו אריח לפני שאראה. הלילה, המצב הזה מתקיים בין כה וכה כי אני רואה מטושטש. אני נוסע בכביש ומנסה להרגיש את הרגע. אני עובר בנייני מגורים ופונה שמאלה בפינת הרחוב. הנסיעה חלקה ,מהירה ונעימה. רעש הגלגלים שחותכים את הכביש הרטוב במידה הנכונה, כל כך מענג. אני עובר את הפלאפליה ומתקרב לתחנת הדלק. לאט לאט אני נשאב פנימה. בצומת אני פונה ימינה . במרחק, גבוה וגדול מגיח מבעד לחשיכה ותאורת הרחוב בית החולים. בלילה, מזווית מסוימת הוא נראה די אפל. האופניים מחליקות על הכביש ואני גם. אני מגיע לחנייה וחולף ליד הביתן שפעם היה שם שומר ואיננו כעת. אני מתקרב לאוניברסיטה ואושרי גדל כי אני כבר מרגיש את זה, אני כמעט בתוכו. בדרך אני חולף על פני שלושה חבר'ה שחזרו מאיפשהו ובדרכם לאנשהו ושמסיבה לא מסוימת לא התייחסו אליי אפילו. הרי זה קצת מוזר לראות מישהו רוכב אוחז בכידון ביד אחת והיד השנייה מחזיקה דפים מתנופפים, בשעה כה מאוחרת. לו רק היו יודעים איזה דפים אני מחזיק. אני מגיע לשער ומגלה שהוא סגור. איך שכחתי מזה. צריך להסתובב חזרה. האופניים מחליקות על המדרכה מבלי שאדווש כי כעת יש ירידה. אני מסתכל למעלה ורואה את פנסי הרחוב הכתמתמים לבנים שברחוב. אני נזכר בהרבה רגעים בעברי שהייתי מביט בהם דרך חלון באוטו בתור ילד קטן. הפנסים הם ניצבים בתיאטרון שלי ואני פשוט רוצה להגיע אליהם , להתחבר אליהם לאיזה עולם קסום ,אפל וכתום. האופניים נוסעות ומבטי מהופנט לפנסים , והרגעים חולפים להם. אני מחזיר את מבטי כדי לראות שאני כבר בפינה. אני פונה ימינה ופניי מועדות לשער שאף פעם לא סגור. אני מתחיל להרגיש שאני קרוב . בדרך צומחים פרחים ורודים כאילו מתוך הגדר. כעת נדמה לי שאני רואה דמות שניצבת בשער. השומר יוצא אליי ואני רואה שהוא מסמן לי עם ידיו להגיע מכיוון מסוים אבל קשה לי. אני בקושי רואה לאן ללכת. אני רואה מטושטש. אני עובר לאט ובקושי את מסלול המכשולים בצורת גדרות שבדיעבד הבנתי שהוא הקים. אני מחייך אל השומר בכנות. "הגעתי בזמן" אני אומר לו. ברקע, מתחיל להתגבר הגשם שנופל על המחסה של השומר. השומר מסכים שהגעתי בזמן ומשום מה רואה צורך להתנצל בפניי על שעיכב אותי במכשוליו , כמובן לאחר שבדק וראה שאני בסדר. אני מכניס את הדפים מתחת לחולצה ומעלה את האופניים ביד אחת, מעל פיסת קרקע בוצית וצמחית, אל המדרכה. הכל כל כך מטושטש. גשם מתגבר וטיפות נופלות עליי. אני עולה שוב על אופניי, ונוסע במהירות שיא לכיוון הבניין המיועד, מהירות שלא תואמת את העובדה שאני אצטרך עוד מעט לבלום. ברקע ועליי עוד ועוד טיפות חדשות נופלות. הם כבר בכל מקום, מרטיבות כל דבר וכל חלקה נראית לעין ומזכירות לי שהסיפור עוד לא נפתר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00