סיפור אסוציאטיבי על בית הסטודנט

30/5/11- אני יושב על הדשא אל מול בית הסטודנט. בית הסטודנט הוא מרכז החיים של האוניברסיטה. ומה הוא סטודנט בעצם? סטודנט הוא מעין ישות מוזרה . תערובת של אדם צעיר בגוף של מבוגר. אני סטודנט. אני יושב על הדשא מול בית הסטודנט. מתחתיי עולם שלם. אני מביט מלמעלה על העולם הזה. נמלה חומה וקטנה שהולכת במעגלים מוזרים על האדמה החרוכה. מצדדיה ומעליה חתיכות דשא ענקיות מתרוממות אל על. נמלה שחורה גדולה יותר מגיחה לידה והיא זזה למעגל שונה. המעגל לא היה בתוכנית שלה. היא נכנסת לאיור סבוך יותר ואפל יותר של דשא. אני נמצא בתוך הג'ונגל. הנמלה לצדי. אנחנו בורחים ממשהו לא ידוע. אני מסתובב אחורנית אך אין שום דבר. אנחנו רצים ורצים . הכל סבוך ומבולגן. הכל צפוף. העצים ממש בכל מקום ואני לא רואה כלום אך הנמלה יודעת את הדרך ואני נרגע לי במהלך הריצה. אט אט נהיה פחות ופחות צפוף ואני זוכר שרציתי להגיע לים.. הבנתי שאני מכיר את המקום והוא לא אמור להיות מפחיד אז אני שואל עצמי ממה אני בורח. לא הגעתי לים כי בחורה הגיחה לידי. אני יושב לבד, וכותב על הדשא של מול בית הסטודנט ובחורה הגיחה לידי. השמיים סגריריים ואין הרבה אנשים וקר. מה היא רוצה? אני מכיר אותה. משום מה היא צועקת לי "מוציאים להורג את הנמלה!". "את רצינית?" אני שואל. אני יודע ומכיר את הנמלה ומבין למה עושים לה זאת. "מתי ? איפה?" אני שואל. "עוד 5 דקות ליד ארומה" היא עונה, בהיסטריה. אנחנו רצים ביחד לארומה . עשינו זאת מהר, פחות מדקה, למרות שזה נראה נצח עד שהגענו לשם. מחשבות רבות מטרידות אותי במהלך הריצה- אולי היא טעתה? אולי זאת לא הנמלה האת אלא אחרת? אני נזכר שאני רעב. הצבעים מתחלפים אט אט לשחור לבן. אנו מגיעים למדרגות שיורדות למטה אל ארומה. שם, במרחק, אני רואה המון של אנשים שצועקים ומכים בגופה של נמלה ענקית, בגובה 3 מטר וברוחב מטר לפחות אשר תלויה על עמוד תלייה ללא רוח חיים. אני מנסה לשאול מישהו –"למה ?למה הוציאו אותה להורג?". אני רואה שכולם מרוצים מזה אז כדי לא לבלוט בשטח גם אני מורח על חיי חיוך קטנטן. אני כבר לא רואה את הבחורה ומחליט לחזור אחורה. אני מסב צעדיי אל בית הסטודנט ומגיע לנחל. הנחל רוחבו 10 מטרים ואורכו כמה קילומטרים. המים נראים שקטים ורגועים אך ייתכן וזה מטעה. לפתע אני רואה את הבחורה שמקודם. והיא צוחקת לה עם עוד אנשים אחרים בעודה נכנסת לסירה ושטה למרחקים. אני נכנס בעצמי לסירה משלי ושט . אני לבד. הרבה אנשים מסכלים עליי ואני לא מבין למה. אבל בעצם אני מבין. אני לבד. תמיד הייתי לבד. עכשיו, זה נראה לי לא כל כך רע. אני שט על הנהר. עוד3 שעות אני צריך להיות בבית של ההורים לארוחת צהריים בשישי ולפני זה אני צריך להגיע למעגן , להחנות את הסירה ולשלם כסף לחבר'ה על המזח. תכלס סירה ומשוטים חזקים. נראה לי שאגיע לפני. מלמעלה השמיים תכולים. השמש בוהקת. מימיני ומשמאלי שדות אינסופיים . אין בית. אין אנשים. רק טבע. אין רוח. רק אויר. בום!!!!הלב זועק הספינה מזעזעת ואני נופל על ברכיי מעוצמת החבטה ודם נשפך בכל הסירה. הכל נרטב ובוצי אך לא נפלתי למים. הסתובבתי לראות מה היה שם. בחלק האחורי של הספינה ליד המשוטים ישנו חתול שכנראה נחת מהשמיים. הוא נראה פצוע. פצוע אנוש. הדם אני מבין לא שלי. אני בודק אותו. יש לו עוד דופק. אין לו את הזמן הזה עד שאגיע הביתה .אין ברירה אלא לחזור ולהביאו לבית הסטודנט. בכוחות אחרונים אני מגיע לבית הסטודנט ומחנה את הסירה ליד השער. אני מגיע לשומר "אין לך כניסה". הוא אומר. "החתול..!" אני זועק. "החתול פצוע. הוא חייב לראות רופא". השומר מביט בי חצי בזלזול חצי בצחוק ושואל אותי "אתה רציני?!". לרגע נתקפתי חרדה שמא החתול לא עליי. אני מסתכל ולא רואה אותו. איך יכולתי לאבד אותו? לאחר כמה שניות של בלבול אני רואה שהוא פשוט קפץ ממני על המדרכה והוא מדדה לו שם. "הנה הוא!" אמרתי "תראה אותו" נראה כי השומר לא שינה את דעתו.  "החתול!" אני צועק לו. "מה הבעיה שלך?" פניו של השומר נהיו קפואות. הוא לא מזיז שריר. "בסדר" הוא אומר "אבל רק החתול נכנס". "סבבה" אני מוותר. הוא מרים את החתול שזועק לו מעוצמת הלפיתה . אני מחייך אל החתול. "אל תדאג חמוד. עכשיו יהיה טוב יותר." השומר מרים את החתול ומתרחק מהשער. הם שניהם מתרחקים אך אני עדיין רואה אותם. הם נהיים קטנים וקטנים יותר בעוד מתרחקים. גרוע מזה, לצערי אני מצליח לשמוע את השומר אומר לשומר אחר שהתקרב אליו בינתיים, כמעט לוחש לו- "ל.. ארומה!".

נקודות מבט

איזה כיף להתרחק מהציוויליזציה. שקט כאן אהובתי . את שומעת את זעקות התנים ?אין לי מושג אם הם רחוקים או קרובים ועד כמה הם מסוכנים אבל זה לא משנה כי אנו מוגנים בדשא החרישי .נעים לשכב כאן בלילה הקיצי והחמים. ומה את חושבת ילדתי? מדוע את לא עונה? שחקי לך ילדה כי לא נשאר לך עוד זמן רב לחיות. כעת אני ברגע של פיוס עם עצמי ושקט לי מבפנים ומצליח לקלוט מחשבה מהמעמקים שבעתיד אתגעגע לזה. הרגע הזה שבו אני מסתכל עלייך משחקת בפיסת דשא קטנה. לצערי, בעתיד לא יהיה דשא וגם את לא תהיי בסביבה.

איזה כיף כאן. טוב לי שהוצאת אותי מהשעמום האין סופי בבית. אתה יודע אוהד, אתה יכול להיות בעלים גרוע. לשכוח ממני לימים ולילות ולבקש שאחרים יוציאו אותי לטיול. אתה יכול לראות אותי אך לא באמת. לברוח לך לחדרך למעלה ולעשות אני לא יודעת מה. כבר מזמן לא הייתי בחדרך חוץ מאותה פעם יחידה כשעוד לא הייתי מחונכת. אוהד, לא היה לך אכפת ממני תקופה ארוכה. היה לי עצוב. היית להבטחה גדולה ואני כל כך ציפיתי. בעצם, אני לא זוכרת מה רציתי ולמה ציפיתי..

אבל כעת, טוב לי פה עכשיו כאן אתך. איזה כיף כאן.. לרוץ להיות חופשיה.

הוי ילדתי, בזכותך אני מרגיש שהכל אפשרי. האנשים בחוץ הם רעים. את נותנת לי את האפשרות לחלום, להיות , לדעת שהכל אפשרי וצריך רק להעז. זכותך אני מאמין שהטוב ינצח בסוף. כה עצוב לי שאת מסתפקת במועט, ואולי את בכלל לא מבינה. אני כל כך מצטער שלא הייתי שם בשבילך ,אבל כעת אני פה ואנו נהנה ביחד כמו בהתחלה. אל תדאגי , ביחד נביס את המחלה שלך, גם אם היא מחמירה.

איזה כיף כאן. הלילה , הכל אפשרי אוהד . אתה ואני ביחד נגד כל העולם. כיף לי ולכן אתפלש. הנה אתה רואה ?בקלות כה רבה אפשר להתגלגל ולהשתכשך . נו בוא תתפוס אותי... בוא נרוץ מ.ע...כשיו. וואו איזה פרח ריחני. אני חושבת שפה הייתה לאקי ידידתי משכבר הימים לפני שעה קלה

רגע לפני שאנו חוזרים, חייתי שלי, עצמי את עינייך. רגע לפני שאנו חוזרים לסערה, עצמי עינייך ודעי לך שבעתיד יהיה טוב. בעתיד נזכור שנינו את הרגע הזה.

אבל אוהד מדוע שלא תהנה סתם ?מדוע החשיבה המיותרת? תהנה ..אני כאן איתך עכשיו. עזוב את מי שהיית יכול להיות. את מה כמעט עשית . את מה לא עשית. זכור, גם כך אי אפשר לדעת מה יהיה אז חסוך ממך את הכאב ופשוט תהיה. 

מגדת עתידות

יום אחד הלכתי כדי לפגוש אישה שהיא מגדת עתידות. רק רציתי לבחון אותה ובכל זאת הסתקרנתי. לקח לה שנייה להביט בי בעייני כדי שתאמר שהיא לא מוכנה לגלות לי. אני הראשון שהיא מסרבת. אמרתי לה שאעמוד גם בבשורה הכי רעה(פתאום  כבר כן האמנתי לה) אך היא סירבה בתוקף. לבסוף הצלחתי לשכנע אותה , אך אמרה שזה רק בתנאי שלא אחזור אליה יותר.הסכמתי. הלכתי הצידה איתה והיא אמרה אני רואה אותך מחליף אותי בתפקיד מגדת העתידות. הופתעתי כמובן וגם קצת נרגעתי ואף חייכתי לעצמי. אתה מבין מה זה אומר?אני נהייתי מגדת עתידות כשגל שטף אותי. גל של הרס עצמי שכבר היה גדול מדי.גל של אובדנים גדולים. כמעט טבעתי. אחרי שנים השתקמתי והחלטתי לעזור לאנשים עלי כך שאזהיר אותם מעתידם. יש לך עוד תקווה היא אמרה אבל תתעורר עכשיו חרמון. בבקשה תתעורר. התסכלתי במגדת העתידות, חייכתי ויצאתי.הטיפשה הזאת מה היא יודעת?היא אפילו לא מכירה אותי ואין לה שום מושג קלוש מי אני. מגדת עתידות זאת פשוט שרלטנות. גיכחתי לעצמי למה אין גבר שייקרא מגד עתידות.

מחכה

בחור צעיר שוכב במיטה ומביט החוצה אל הלילה. כמה זמן עוד יחכה? מאז שהיה ילד היה מחכה מבלי לנוע.
 מחכה. 
לעיתים שעות היה מחכה מכווץ לקרן זוית. זה חייב להיפסק. אני כבר לא ילד.

והיא

צעירה ויפה כתמיד היא.

מאד חכמה 

משקיפה על כולם מההר 

רגישה, מכילה וחמה.

יש לי רגש פנימי בשבילה.

 לא משהו מוסבר ,משהו מההקדמה.

אולי מקורו במבט טוב מההתחלה. ההתחלה של חיי וגם שלה עם ילדה.

כן אני שומע את צעדייך ואת נשימתך

ואני שמח על כך שיש לי כתף.

את הרגשתך אני רוצה לדעת- הזוכרת? היודעת? האוהבת אותי?

ואת תשובתך הרי אני יודע. יודע מאז היוולדי.

אך כעת שוב כבעבר אני אוהב אותה

"כן ילדי. מאד. מאז יום היוולדי"

ואני גם אוהב אותך אימי. 

דון חואן

מוזיקה ברקע בעוד הוא יושב על הספסל,

ההוא זה דון חואן והספסל נושק לים.

לתפוס פרפר רצה. תפס בכנפיו וחדל

חדל  גם הפרפר , לפחות לפי שעה נדם.

כששחרר את הפרפר גילה שלא רק לפי שעה,

דון חואן המבולבל נשכב וניתן לומר כי חלם,

חלם על מפלצת שחורה בנהר,

חלם על אימא שמנשקת לפני השינה,

חלם על הבחורה איתה טייל כשהיה תם

כן, ההיא שעזב  כשפרפר הופיע על כתפו וציווה עליו: "אל ההר"!

וכשעלה ההר, כעת נזכר בחלומו , גילה כי לא קשה לנשום. לא כל כך קשה לנשום.

התעורר דון שלנו מחלומו ,נכנס למכוניתו לא לפני שהשאיר מכתב

באותיות ובמילים הוא ניסה להסביר איך הגיע עד הלום.

והמכונית, לא יכלה לעצור את דון חואן בעודו דוהר למקום שאין בו שום פרפר ובטח שלא חלום. 

יומן חופשה

יום מספר 6- אני כותב כעת כמה ימים לאחר אותו יום. כעת אני יודע שלא אשוב להיות אותו אדם שהייתי. היה זה היום האחרון שלי בב"ש, לפני החופשה הגדולה  וניסיתי למצות ממנו כמה שיותר. קמתי בבוקר, מלא מרץ ורענן מתמיד. צחצחתי שיניים, שתיתי קפה והתיישבתי לשקוד על מלאכת הכתיבה, אותה הזנחתי זה זמן מה. לאחר מכן, עשיתי כושר, אכלתי ארוחת צהריים שנשארה עוד מאתמול ולאחר ששתיתי קפה , שחור הפעם, הלכתי לבריכה להתרענן קצת. פגשתי שם את אדם שאותו כבר זמן רב לא ראיתי ושחינו להנאתנו שעתיים שלמות. לאחר ששתיתי שייק פירות בדשא של הבריכה התחלתי להרהר על מה אני הולך לעשות בביתי. לאט לאט התחלתי לחשוב שאני לא נמצא במקום הנכון ושעליי להיות בבית. לאחר מכן עלתה במוחי המחשבה שעליי להיות במקום אחר שהוא לא פה אבל לאו דווקא בבית. נהייתי יותר ויותר מבולבל. ניסיתי לברוח נכנסתי להלך מחשבות והגיגים, קצת פילוסופיה , קצת פחדים עם עצמי אך אותו רגש מציק וקבוע של אי ידיעה לא ויתר. רעש של צלצולים ברגע אבל אני בתוך מחשבותיי- הריחות , המחשבות, המראות, הכל מתנקז לדבר מסוים אותו. שוב ושוב הטלפון צלצל. "מעניין מה גודל הבית של ההורים" חשבתי לעצמי שנייה לפני שהטלפון צלצל הפעם ממספר שלא יכולתי שלא לענות לא. דיברתי כמה דקות והתחלתי להתקדם לכיוון הרכבת.

יום מספר 7 – אני בגבעה עם פרחים אדומים. כלניות , רקפות ושאר פרפרים.

 איתי בחורה מאד נאה ומצחיקה.

היא מחייכת, אליי ואנו מתחבקים ומתנשקים. כן, היא הבחורה.

 היא גם מאד חכמה.

 בפנים מערבולת של מחשבות, כי הרי אני יודע שיום אחד ישטפו אותנו נהרות ונגיע , קפואים למצולות.

יום מספר 8 – הקולות והצלילים בסדר הפסח. אנשים שמחים ותינוקות מחייכים. הם המשפחה שלי. מימיני יושב אבי, שמיום ליום אני נהיה דומה לו אך עדיין שונה. הוא מבקש ממני להביא לו את כוס היין ואילו אני קצת שיכור ומביא לו בשמחה עם חיוך. כשהוא מושיט את ידו אני רואה יד חיוורת ולבנה. הזוהי ידו של אבי? פניו כבר לא רעננות כבעבר. נקודות חן, קמטים, קול שמזקין. הוא שמח וטוב לב וזה גורם לי כמעט לבכות. יש איזו סבתא לא מהצד שלי שצוחקת ויש בה משהו קצת סוטה אפילו הייתי אומר אבל כרגע אני מסתכל על אבי והפעם מרחוק. אני רואה אדם שמן, מבוגר, מלבין שיער שזמנו מתקרב. הכיצד זה ייתכן? הרי אך זה לא מזמן שהיה אבי גבר תמיד צעיר ביחס לגילו, עם שפם שחור וקול שהרעיד בצחוקו ובצעקותיו את העיר.

יום מספר 12-  אני שוכב ליד ומסתכל בעיניה החומות והמאוהבות. "מותק , כבר הרבה זמן אני רוצה לומר זאת ...אה...אה...אני חייב להגיד לך שאתה בחורה ממש אבל ממש ממוצעת"... היא מסתכלת עליי במבט מופתע. "אתה בטח אומר את זה לכל הבחורות..." לא עניתי בתוקף ושנינו מתפקעים מצחוק.

יום מספר 14 –היום כשיצאתי מהסופר השמיים הזעיפו פנים. היה ערפל בכל מקום . גשם וברקים הרעידו את עולמי. הסתכלתי על המדרכה והתחלתי ללכת בצעדים מדודים. לפתע שמעתי רעש של חריקה ואחריה יללה. התקרבתי למקום וראיתי את המכונית נוסעת במעלה הכביש, בורחת מאחורי מסך של ערפל ומשאירה אחריה חיה פצועה. החיה חרחרה בקולות שלא שמעתי מימיי אך כשהתקרבתי אליה היא קיבלה כוחות, אחרונים וברחה למות במקום אחר בשתיקה.