סיפור אסוציאטיבי על בית הסטודנט

30/5/11- אני יושב על הדשא אל מול בית הסטודנט. בית הסטודנט הוא מרכז החיים של האוניברסיטה. ומה הוא סטודנט בעצם? סטודנט הוא מעין ישות מוזרה . תערובת של אדם צעיר בגוף של מבוגר. אני סטודנט. אני יושב על הדשא מול בית הסטודנט. מתחתיי עולם שלם. אני מביט מלמעלה על העולם הזה. נמלה חומה וקטנה שהולכת במעגלים מוזרים על האדמה החרוכה. מצדדיה ומעליה חתיכות דשא ענקיות מתרוממות אל על. נמלה שחורה גדולה יותר מגיחה לידה והיא זזה למעגל שונה. המעגל לא היה בתוכנית שלה. היא נכנסת לאיור סבוך יותר ואפל יותר של דשא. אני נמצא בתוך הג'ונגל. הנמלה לצדי. אנחנו בורחים ממשהו לא ידוע. אני מסתובב אחורנית אך אין שום דבר. אנחנו רצים ורצים . הכל סבוך ומבולגן. הכל צפוף. העצים ממש בכל מקום ואני לא רואה כלום אך הנמלה יודעת את הדרך ואני נרגע לי במהלך הריצה. אט אט נהיה פחות ופחות צפוף ואני זוכר שרציתי להגיע לים.. הבנתי שאני מכיר את המקום והוא לא אמור להיות מפחיד אז אני שואל עצמי ממה אני בורח. לא הגעתי לים כי בחורה הגיחה לידי. אני יושב לבד, וכותב על הדשא של מול בית הסטודנט ובחורה הגיחה לידי. השמיים סגריריים ואין הרבה אנשים וקר. מה היא רוצה? אני מכיר אותה. משום מה היא צועקת לי "מוציאים להורג את הנמלה!". "את רצינית?" אני שואל. אני יודע ומכיר את הנמלה ומבין למה עושים לה זאת. "מתי ? איפה?" אני שואל. "עוד 5 דקות ליד ארומה" היא עונה, בהיסטריה. אנחנו רצים ביחד לארומה . עשינו זאת מהר, פחות מדקה, למרות שזה נראה נצח עד שהגענו לשם. מחשבות רבות מטרידות אותי במהלך הריצה- אולי היא טעתה? אולי זאת לא הנמלה האת אלא אחרת? אני נזכר שאני רעב. הצבעים מתחלפים אט אט לשחור לבן. אנו מגיעים למדרגות שיורדות למטה אל ארומה. שם, במרחק, אני רואה המון של אנשים שצועקים ומכים בגופה של נמלה ענקית, בגובה 3 מטר וברוחב מטר לפחות אשר תלויה על עמוד תלייה ללא רוח חיים. אני מנסה לשאול מישהו –"למה ?למה הוציאו אותה להורג?". אני רואה שכולם מרוצים מזה אז כדי לא לבלוט בשטח גם אני מורח על חיי חיוך קטנטן. אני כבר לא רואה את הבחורה ומחליט לחזור אחורה. אני מסב צעדיי אל בית הסטודנט ומגיע לנחל. הנחל רוחבו 10 מטרים ואורכו כמה קילומטרים. המים נראים שקטים ורגועים אך ייתכן וזה מטעה. לפתע אני רואה את הבחורה שמקודם. והיא צוחקת לה עם עוד אנשים אחרים בעודה נכנסת לסירה ושטה למרחקים. אני נכנס בעצמי לסירה משלי ושט . אני לבד. הרבה אנשים מסכלים עליי ואני לא מבין למה. אבל בעצם אני מבין. אני לבד. תמיד הייתי לבד. עכשיו, זה נראה לי לא כל כך רע. אני שט על הנהר. עוד3 שעות אני צריך להיות בבית של ההורים לארוחת צהריים בשישי ולפני זה אני צריך להגיע למעגן , להחנות את הסירה ולשלם כסף לחבר'ה על המזח. תכלס סירה ומשוטים חזקים. נראה לי שאגיע לפני. מלמעלה השמיים תכולים. השמש בוהקת. מימיני ומשמאלי שדות אינסופיים . אין בית. אין אנשים. רק טבע. אין רוח. רק אויר. בום!!!!הלב זועק הספינה מזעזעת ואני נופל על ברכיי מעוצמת החבטה ודם נשפך בכל הסירה. הכל נרטב ובוצי אך לא נפלתי למים. הסתובבתי לראות מה היה שם. בחלק האחורי של הספינה ליד המשוטים ישנו חתול שכנראה נחת מהשמיים. הוא נראה פצוע. פצוע אנוש. הדם אני מבין לא שלי. אני בודק אותו. יש לו עוד דופק. אין לו את הזמן הזה עד שאגיע הביתה .אין ברירה אלא לחזור ולהביאו לבית הסטודנט. בכוחות אחרונים אני מגיע לבית הסטודנט ומחנה את הסירה ליד השער. אני מגיע לשומר "אין לך כניסה". הוא אומר. "החתול..!" אני זועק. "החתול פצוע. הוא חייב לראות רופא". השומר מביט בי חצי בזלזול חצי בצחוק ושואל אותי "אתה רציני?!". לרגע נתקפתי חרדה שמא החתול לא עליי. אני מסתכל ולא רואה אותו. איך יכולתי לאבד אותו? לאחר כמה שניות של בלבול אני רואה שהוא פשוט קפץ ממני על המדרכה והוא מדדה לו שם. "הנה הוא!" אמרתי "תראה אותו" נראה כי השומר לא שינה את דעתו.  "החתול!" אני צועק לו. "מה הבעיה שלך?" פניו של השומר נהיו קפואות. הוא לא מזיז שריר. "בסדר" הוא אומר "אבל רק החתול נכנס". "סבבה" אני מוותר. הוא מרים את החתול שזועק לו מעוצמת הלפיתה . אני מחייך אל החתול. "אל תדאג חמוד. עכשיו יהיה טוב יותר." השומר מרים את החתול ומתרחק מהשער. הם שניהם מתרחקים אך אני עדיין רואה אותם. הם נהיים קטנים וקטנים יותר בעוד מתרחקים. גרוע מזה, לצערי אני מצליח לשמוע את השומר אומר לשומר אחר שהתקרב אליו בינתיים, כמעט לוחש לו- "ל.. ארומה!".