דימה, הליצנית ואני

אפריל 2010 אתמול ביקרתי את דימה בדירתו. דיברנו על כך שהוא עומד לעבור דירה עם ליה בשנה הבאה. אני מאד מעריך את דימה. יחד עם זאת, אנחנו בקושי שומרים על קשר מאז שהפסקנו ללמוד יחד.
אני מרגיש ברגע זה שרמת כתיבתי ירודה בהשוואה לימים האחרונים כי אין לי משהו מעניין לכתוב, אך כעת שוב היא השתפרה בגלל מה שכתבתי.
בכלליות, כתיבתי משתפרת ככל שמצב רוחי דומה לאותו מצב רוח אידיאלי, מעין בליל מסוים של מצבי רוח שליליים כגון דכאון וחרדה.
אני מקנא בדימה. בשקט הנפשי שלו. בהצלחות שלו. בכך שהוא מממש את הפוטנציאל שלו. תמיד ראיתי עצמי כגאון. מישהו שעדיין לא מממש את הפוטנציאל שלו אבל סופו דגול. אט אט אנשים עוקפים אותי במסלול החיים, כאשר הכתיבה היא אולי הדבר האחרון שמייחד אותי.
אינני יודע אם בעבר ההסתכלות שלי הייתה השגויה או כיום.
לפני כמה ימים פגשתי בקניון מישהי שעובדת כליצנית במשחקיה. היא חייכה אליי חיוך ענק והמחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה שהיא מסוממת. אחר כך הגעתי למסקנה אחרת, יותר הגיונית ,מסוג המסקנות שאני ממעט להגיע אליהן , והיא שהיא פשוט שלווה ומאושרת. כמו דימה, היא פשוט זרה לי.

יום בחיי בב"ש או חרדה והשפעתה

אתמול היה יום לא טוב. בהקשר לכך רק אומר שגם ובייחוד בימים כאלה צריך להסיק מסקנות ולנסות להשתנות. רק כאשר באמת רע, מבינים שצריך לשנות את התנהגות, או שזה נותן את הדחיפה להבנה שהייתה כבר קיימת קודם. גם יום האתמול היה מטאפורה לחיי באופן כללי. הזמנתי את ג'ולי אליי. חטאי היה הכעס. כעסתי עליה שהיא לא נותנת לי תשובה לשאלתי האם היא תרצה לבוא אליי, כך שכשעשיתי קניות, לא קניתי מצרכים כדי להכין ארוחה בכלל. כנראה שהייתה מעורבת פה חרדה ופשוט החלטתי לא לעשות כלום. לאחר מכן כשהיא אמרה שתבוא נקלעתי לחוסר זמן והייתי צריך לנסוע על האופניים בלחץ של זמן ולהביא אוכל. היה משהו פרוע ומשחרר בתחרות נגד הזמן ובסיכון, כשאני נוסע מהר להביא אוכל. היה פה אלמנט של מרידה במוסכמות, הרגשה שאני עובד על מישהו. בסוף הגעתי בזמן אך לא אמרתי לה שהאוכל נקנה ולא נעשה על ידי. יחד עם זאת השארתי את האוכל בקופסאות מפלסטיק כך שדי ברור שהוא לא נעשה על ידי. העניין הוא שמצד אחד לא רציתי לשקר לה, כי נמאס לי לשקר, אך מצד שני לא אמרתי את האמת ומצד שלישי נתתי רמזים לכך שאני משקר. במודע אני מאמין שהאדם השני לא יבין את זה כי אני פשוט מזלזל באינטליגנציה של אנשים מסביבי כנראה אבל אני לא אוהב להיות במצב של לשקר אז אני נותן רמזים שאולי באופן לא מודע אני חושב שאנשים כן יבינו. פה נכנס אלמנט של הרס עצמי או אולי ניסיון לשנות את המצב שאני לא כל כך אוהב כך שיתכן שההרס העצמי גם באופן כללי הוא רמז לעצמי לשנות את המצב שלי ולא סתם כעס על עצמי וייתכן כמובן שזב גם שילוב של שני הדברים. הדבר העיקרי הוא החרדה. רגש ששולט בי בצורה מאד חזקה. החרדה שלי היא בדרך כלל מוסווית ולכן היא כל כך מזיקה ומסוכנת. גם הכעס שלי הוא כזה וכנראה שאני לא מבין עד כמה הוא סמוי אך הוא עדיין יותר גלוי מהחרדה שאני חש בה רק כשאני ממש במצוקה למשל אחרי שאיבדתי משהו או שאני מרגיש שאני הולך להפסיד משהו ושחיי הולכים להשתנות-ראה ערך כרמל. החרדה נמצאת בי בכל מקום- כשאני בבית, כשאני ברחוב, כשאני לומד, כשאני מדבר עם אנשים, כשאני כותב את היומן. אני מרגיש אותה פיסית. הרגשה לא נעימה בלב בפנים הגוף. תחושה של לחץ ומחנק. אני חושב שהחרדה שלי מחמירה במהלך השנים או שאני יותר מודע לה אני באמת לא יודע אבל אני מרגיש שאני ממש כמו בכלא. כלוא בתוך החרדה שלאט לאט מהדקת את אחיזתה בי. כל כך הרבה דברים לא עשיתי, או כן עשיתי בגלל החרדה. כל הרבה דברים פספסתי וכל כך הרבה טעויות עשיתי בגללה. אני לא מממש את הפוטנציאל שלי- זה משפט שתמיד היה נכון לגבי. הוא כמובן נכון לכל אדם אך נע על ציר כשאני נמצא בחלק המאד קיצוני של אנשים עם יכולת אך ללא יכולת לבצע. איזה עבירה עשיתי שאני צריך להיות בכלא הזה? וזה כמובן הזמנה להתחיל בדיון עם עצמי אך על כך אך לא אעשה זאת היום.

זיכרון שלא היה

אפריל 2010-יום האתמול היה בסימן חזרה לשגרה אחרי היום שלפניו. ביום שלפניו איבדתי גם את הארנק וגם את הפלאפון. זה כמובן שיבש לי את כל סדר היום והחזיר אותי למצב שאני כה שונא של מסכנות והסברים. הייתי צריך להתקשר ממחלקת האבידות לאבא. בפתאומיות הופרעה שלוותו של האיש במחלקת האבידות, על ידי הזוי שאיבד באותו יום גם פלאפון וגם ארנק והשתלט על הטלפון היחיד במחלקה. ביקשתי מאבא שיבטל שוב את השיחות היוצאות של הפלאפון. חזרתי שוב למצב של הסתרה,כי לא אמרתי לו כלום לגבי הארנק. בערב לא הלכתי לגבעת המורה* כי הייתי עייף וללא מצב רוח. אתמול חזרתי שוב לצורת החיים שבה פרחתי ושבתוכה הייתי שבוי כל כך הרבה זמן- חתול. כמו שלחתול יש תשע נשמות והוא תמיד נופל וקם, כך גם אני. מסתבר שהפלאפון היה בכלל בבית והארנק הוחזר למזכירות כימיה* ומשם התקשרו אל בעליו בפועל שהיה מאד מודאג, אני, לא לפני שהתקשרו לבעליו האמיתיים שהיה מאד מופתע,אבא, אשר לא ידע כאמור כלל על היעלמותו. אבא לא דיבר על כך יותר מדי בשיחה בינינו אחר כך, ונראה כי לא חשב שהסתרתי ממנו משהו, ואולי כן, לא יודע. אז סופי במקרה זה, היה כשל החתול המצוי לאחר שנפל מעץ - שרוט וחבול אבל חי. בכלל, העובדה שאני עדיין חי היא מבחינתי מפתיעה, והיא משהו שאני יכול להתגאות בו, בכל יום מחדש. בהקשר לפלאפון התעלומה אף גדולה בהרבה. נדמה לי שלא נתקלתי במודע אף פעם במצב שבו אני ממש זוכר משהו שלא קרה. אני זוכר שיצאתי מהבית עם הפלאפון, כאשר הוא נמצא בכיס האחורי של מכנסיי. מסתבר,בדיעבד שכנראה שלפני שיצאתי מהבית זכרתי ששמתי אותו בכיס ואחרי שיצאתי מהבית הרגשתי חפץ באותו הכיס כך שבניתי לי זיכרון שראיתי את הפלאפון איתי, כשאני כבר מחוץ לבית, על אף שלא כך היה. הפלאפון הושאר בבית ונראה שתחבתי משהו אחר לכיסי במקום, או במקרה שלי ניתן לומר שמשהו אחר נתחב לכיסי במקום, כי גם כך לרוב אני כמעט ולא מודע למעשיי בכל מה שקשור להתארגנויות למיניהן, כאילו שמישהו זר מבצע אותן. איבוד החפצים היה בשבילי כמעט הקש ששבר את גבר הגמל או החתול במקרה שלי, וכבר חשבתי לחזור ולקחת ריטאלין וכפועל יוצא עוד כדורים. הייתי מיואש והכעס בער בי. ניסיתי להירגע ולהישאר ממוקד אך לא הצלחתי כל כך. הכעס התפרץ מדי כמה דקות , בצורת מחשבות ייאוש ושנאה עצמית.הוצאתי גם קצת כעס על אבא, אף על פי שלמחרת, כלומר אתמול, התנצלתי בפניו על כך והסברתי לו את הייאוש הגדול שהרגשתי, שגם זה חידוש יחסי.
הימים האחרונים באופן כללי היו בסימן של מאבק גדול - אחד המאבקים הגדולים שאני מנהל לאחרונה עם עצמי. מאבק שאני רק בראשיתו והוא ייקח זמן רב. זה מאבק שאם אצליח בו יהיו לכך השפעות עצומות,ואת שמו אעלה כאן על כתב בפעם הראשונה - מאבק נגד החרדה שלי. זה יהיה מאבק קשה, כעת אני מבין זאת רק משמו והוא ינוהל נגד הגנות נפשיות חזקות ביותר, בין החזקות באזורנו.