סיומו של הפרק שלי עם הטיפה

בתחילת אותו היום לא ידעתי שלא אראה אותה שוב. הלכתי לבקרה כבכל יום שני. הגענו להסכם, שאנו מתראים, פעם בשבוע ,לשעה, על שפת הים. שנינו חיכינו כל השבוע לשעה הזאת ואף על פי כן השעה ארכה בדיוק כפי שהיא, שעה. באותו היום הקדמתי קצת. רציתי להפתיע אותה וגם להתכונן לבואה, או אולי פשוט ניסיתי לשנות את הסיפור.
להפתעתי, כשהגעתי ראיתיה כבר מחכה במקום הקבוע. מיד חייכתי כי ידעתי שיש לנו עוד רבע שעה ביחד. יחד עם זאת, כבר אז החלה להדהד בי המחשבה, האם תמיד חיכתה הטיפה לבואי לפני השעה שקבענו ואם כן אז כמה זמן עשתה זאת ומדוע לא אמרה שום דבר.
כשהתיישבתי לידה הבנתי את שהיא ידעה. עוד פרק הגיע לסיומו. חמש דקות לפני סיום הפגישה , היא קמה לחבק אותי. שלא כהרגלי, בכיתי המון. לא ידעתי מה אעשה עכשיו לבדי בעולם. הטיפה הייתה שלווה. היא הביטה בי בעיניה הטובות ואמרה שיהיה לי טוב. שאני אתגבר .שאני אצליח. שאני חייב להמשיך הלאה. אמרתי איך? איך אני יכול? הייתי אבוד . חשבה לרגע הטיפה ואמרה "חרמון, אהובי, כשיהיה לך רע, ממש רע, כשתרגיש שאתה כבר לא יכול יותר, תוכל תמיד לבוא למקום מפגשנו הקבוע ולהיזכר בי. תמיד אשאר בזיכרונך. הלא אתה יודע זאת .נכון?"
כיום, כשיש לי משפחה משלי, אני עדיין חושב על הטיפה. אני מאד מתגעגע אליה ומקווה שהיא חיה חיים מאושרים. אני כבר לא חושב על הזמן שבוזבז, אלא על אותה רבע שעה נוספת שהרווחתי בחברתה. אמנם זאת הייתה רק רבע שעה, זמן קצר. זמן קצר מאד. אבל הזמן הזה. הזמן הזה.