אני מתגעגע אליה. אני לא אשכח
אני לא אשכח את הנסיעה כשהיא כבר בקרקעית האוטו ואחר כך את הטיול ביחד ,כשהיא משאירה את חותמה בפעם האחרונה, ובאופן ספציפי יותר בדיוק מול הווטרינר. באותו המקום בדיוק היא הקיאה לפני 10 שנים לאחר שלקחנו אותה אני ואבא לווטרינר חששתי שהיא אולי בלעה זכוכיות והווטרינר האב היה צריך לתת לה כדור שגרם לה להקיא המון. אני זוכר כעת שלאחר שיצאה מהוטו או מקרקעית האוטו בעצם היא הייתה באותו טיול דווקא נראתה די נמרצת, כמו בטיולים מבשרי רע באותה תקופה כשהיא הייתה מקבלת כוחות אחרונים. היא ניסתה שוב וכתמיד להתרחק מהווטרינר.
התחלתי לשאוב עידוד מהתנהגותה. אולי היא בכל זאת ,היא תשרוד שוב. "למה אתה מתעכב איתה? הווטרניר כבר מחכה" צעק אבא. התחלתי למשוך אותה, קצת בכוח, לכיוון המרפאה. נכנסנו לחדר ההמתנה ואחר כך לחדר הטיפולים.
ואז היא הורמה לשולחן הבדיקות . היה זה הווטרינר האב בדק אותה. "מההתחלה כשנכנסתם..ראיתי לפי הנשימות שלה ..אין אפשרות אחרת וצריך להרדים" חרץ.
אני חושב שקיבלתי את רוע הגזירה אך בכל זאת הקשיתי ובדקתי אופציות נוספות. ניסיתי לשכנע אותו שאפשר אולי אחרת. אולי רק לדחות בקצת.. הצעתי את פתרון שאיבת המים בריאות מאחר וזה כבר הצילה בעבר.
"יכול להיות שזה יעזור אבל אין טעם. זה צער בעלי חיים כבר והיה צריך לעשות את זה לפני שבוע" אמר.
אבא הצטרף אליי. גם הוא לא היה מוכן לוותר בקלות. "אם אנחנו לא נעשה את זה אז היא תעשה את זה בסוף מעצמה" סיים הווטרינר האב . התחלתי לקלוט.
ואז הציע רודריג שנצא מהחדר. כבר הייתי מוכן בנפשי לצאת אבל אימא אמרה שהיא רוצה להיות ביחד איתה בשניות האחרונות שלה. אני כל כך שמח שהיא אמרה את זה, זה כל כך היה חשוב לי ואפילו אז עוד לא הבנתי כמה. וד"ר רודריג הסכים.
ואז הוא התחיל להכין אותה כאשר העוזרת שלו עוזרת להכין את החומרים. בשלב הזה כבר היו לי דמעות בעיניים כי ידעתי שמכאן אין דרך חזרה. הסתכלתי לתוך העיניים הנוגות שלה וראיתיה שוכבת לה שם בחוסר אונים וכבר לא הייתי מפוקס לגמרי. נדמה לי שאימא אמרה ש"זה טוב ועכשיו היא תפסיק לסבול". פניי היו החלו להירטב יותר ויותר.
ואני הסתכלתי על אבא וראיתי שהוא הולך לפינה של החדר, אולי כי המחזה היה קשה בשבילו לצפייה או כי היה לו קשה לראות אותי .
העוזרת נעמדה לידי וליד אימא שעמדה לידה. "עשיתם את הכל" אמרה.
ואז הווטרינר האב התחיל להזריק לה את חומר ההרדמה ליד שמאל. אימא נעמדה משמאלי ולחצה את יד שמאל שלי חזק חזק ואני חושב שממש תמכה בי פיסית. ומבעד לדמעות ניסיתי להרגיש אותה בפעם האחרונה.
לפתי הבחנתי שהווטרינר האב מנסה ללא הצלחה להזריק לה את החומר. אור שטף את אותי ואת כל החדר לפחות.
באותן השניות חשבתי לעצמי על כמות פעמים שהיא הצליחה להינצל מהמוות לאחר שכבר הייתה במרחק נגיעה ממנו והייתי גאה בה. כשסיפרתי זאת לאימא היא אמרה שבשלב שזה קרה היא קיוותה שהיא לא סובלת.
ואז הווטרינר האב החליף את היד המיועדת. בתוך כמה שניות כבר הלשון נשמטה וריר התחיל ליזול לה מהפה. אימא לקחת אותי הצידה כדי שלא אראה את המחזה.
ואני עוד הספקתי להסתכל עליה מוטלת שם על שולחן הטיפולים הכסוף כשהווטרינר האב והעוזרת לידה מפרפרת בין חיים ומוות. "זהו, היא כבר לא אתנו. היא כבר לא אתנו". אמר הווטרינר האב. יצאנו מהחדר טיפולים לכיוון חדר הקבלה. הם המשיכו לטפל בגופתה ואנחנו הסתכלנו עליהם דרך האקווריום מבחוץ.
התחלתי להסתכל על מודעות התודה שתלויות אצל הווטרינר בקיר שבחדר קבלה. זה נקקר"מפי כלבים", חיים נפטרים. בעודי עושה כן, דלת נפתחה וקרני אור חדרו לחדר הקבלה. נכנס אדם עם גור או גורה למרפאה.
שילמנו ויצאנו הביתה. "עשיתם את הדבר הנכון" אמרו הווטרינר האב והעוזרת לפני שעזבנו אותם.
ויצאתי הביתה לכיוון האוטו והסתכלתי למטה . בפעם הראשונה מזה 11 שנים וכמה ימים לא היה שם כלום. החברה הכי טובה שלי שבזכותה הרגשתי שמותר וצריך לחלום ושתמיד הייתה היא שם בשבילי, לא הייתה. אהובתי הראשונה והגדולה ביותר.
אז דעי לך שאהבתי אותך ותמיד אוהב. אני מקווה שהייתי בעלים טוב ואם עשיתי טעויות ועשיתי, אני מקווה שאת סולחת.
וכעת בחלוף השנים אני חושב על הזיכרונות הרבים שהתגבשו לזיכרון כללי ורחוק. אני חושב על הרגש שהתעמעם. אני חושב על הבכי שכבר אינו כבעבר. אני חושב על הזמן הקצר שהיינו ביחד.זמן כל כך קצר. אבל הזמן הזה. הזמן הזה
אני לא אשכח את הנסיעה כשהיא כבר בקרקעית האוטו ואחר כך את הטיול ביחד ,כשהיא משאירה את חותמה בפעם האחרונה, ובאופן ספציפי יותר בדיוק מול הווטרינר. באותו המקום בדיוק היא הקיאה לפני 10 שנים לאחר שלקחנו אותה אני ואבא לווטרינר חששתי שהיא אולי בלעה זכוכיות והווטרינר האב היה צריך לתת לה כדור שגרם לה להקיא המון. אני זוכר כעת שלאחר שיצאה מהוטו או מקרקעית האוטו בעצם היא הייתה באותו טיול דווקא נראתה די נמרצת, כמו בטיולים מבשרי רע באותה תקופה כשהיא הייתה מקבלת כוחות אחרונים. היא ניסתה שוב וכתמיד להתרחק מהווטרינר.
התחלתי לשאוב עידוד מהתנהגותה. אולי היא בכל זאת ,היא תשרוד שוב. "למה אתה מתעכב איתה? הווטרניר כבר מחכה" צעק אבא. התחלתי למשוך אותה, קצת בכוח, לכיוון המרפאה. נכנסנו לחדר ההמתנה ואחר כך לחדר הטיפולים.
ואז היא הורמה לשולחן הבדיקות . היה זה הווטרינר האב בדק אותה. "מההתחלה כשנכנסתם..ראיתי לפי הנשימות שלה ..אין אפשרות אחרת וצריך להרדים" חרץ.
אני חושב שקיבלתי את רוע הגזירה אך בכל זאת הקשיתי ובדקתי אופציות נוספות. ניסיתי לשכנע אותו שאפשר אולי אחרת. אולי רק לדחות בקצת.. הצעתי את פתרון שאיבת המים בריאות מאחר וזה כבר הצילה בעבר.
"יכול להיות שזה יעזור אבל אין טעם. זה צער בעלי חיים כבר והיה צריך לעשות את זה לפני שבוע" אמר.
אבא הצטרף אליי. גם הוא לא היה מוכן לוותר בקלות. "אם אנחנו לא נעשה את זה אז היא תעשה את זה בסוף מעצמה" סיים הווטרינר האב . התחלתי לקלוט.
ואז הציע רודריג שנצא מהחדר. כבר הייתי מוכן בנפשי לצאת אבל אימא אמרה שהיא רוצה להיות ביחד איתה בשניות האחרונות שלה. אני כל כך שמח שהיא אמרה את זה, זה כל כך היה חשוב לי ואפילו אז עוד לא הבנתי כמה. וד"ר רודריג הסכים.
ואז הוא התחיל להכין אותה כאשר העוזרת שלו עוזרת להכין את החומרים. בשלב הזה כבר היו לי דמעות בעיניים כי ידעתי שמכאן אין דרך חזרה. הסתכלתי לתוך העיניים הנוגות שלה וראיתיה שוכבת לה שם בחוסר אונים וכבר לא הייתי מפוקס לגמרי. נדמה לי שאימא אמרה ש"זה טוב ועכשיו היא תפסיק לסבול". פניי היו החלו להירטב יותר ויותר.
ואני הסתכלתי על אבא וראיתי שהוא הולך לפינה של החדר, אולי כי המחזה היה קשה בשבילו לצפייה או כי היה לו קשה לראות אותי .
העוזרת נעמדה לידי וליד אימא שעמדה לידה. "עשיתם את הכל" אמרה.
ואז הווטרינר האב התחיל להזריק לה את חומר ההרדמה ליד שמאל. אימא נעמדה משמאלי ולחצה את יד שמאל שלי חזק חזק ואני חושב שממש תמכה בי פיסית. ומבעד לדמעות ניסיתי להרגיש אותה בפעם האחרונה.
לפתי הבחנתי שהווטרינר האב מנסה ללא הצלחה להזריק לה את החומר. אור שטף את אותי ואת כל החדר לפחות.
באותן השניות חשבתי לעצמי על כמות פעמים שהיא הצליחה להינצל מהמוות לאחר שכבר הייתה במרחק נגיעה ממנו והייתי גאה בה. כשסיפרתי זאת לאימא היא אמרה שבשלב שזה קרה היא קיוותה שהיא לא סובלת.
ואז הווטרינר האב החליף את היד המיועדת. בתוך כמה שניות כבר הלשון נשמטה וריר התחיל ליזול לה מהפה. אימא לקחת אותי הצידה כדי שלא אראה את המחזה.
ואני עוד הספקתי להסתכל עליה מוטלת שם על שולחן הטיפולים הכסוף כשהווטרינר האב והעוזרת לידה מפרפרת בין חיים ומוות. "זהו, היא כבר לא אתנו. היא כבר לא אתנו". אמר הווטרינר האב. יצאנו מהחדר טיפולים לכיוון חדר הקבלה. הם המשיכו לטפל בגופתה ואנחנו הסתכלנו עליהם דרך האקווריום מבחוץ.
התחלתי להסתכל על מודעות התודה שתלויות אצל הווטרינר בקיר שבחדר קבלה. זה נקקר"מפי כלבים", חיים נפטרים. בעודי עושה כן, דלת נפתחה וקרני אור חדרו לחדר הקבלה. נכנס אדם עם גור או גורה למרפאה.
שילמנו ויצאנו הביתה. "עשיתם את הדבר הנכון" אמרו הווטרינר האב והעוזרת לפני שעזבנו אותם.
ויצאתי הביתה לכיוון האוטו והסתכלתי למטה . בפעם הראשונה מזה 11 שנים וכמה ימים לא היה שם כלום. החברה הכי טובה שלי שבזכותה הרגשתי שמותר וצריך לחלום ושתמיד הייתה היא שם בשבילי, לא הייתה. אהובתי הראשונה והגדולה ביותר.
אז דעי לך שאהבתי אותך ותמיד אוהב. אני מקווה שהייתי בעלים טוב ואם עשיתי טעויות ועשיתי, אני מקווה שאת סולחת.
וכעת בחלוף השנים אני חושב על הזיכרונות הרבים שהתגבשו לזיכרון כללי ורחוק. אני חושב על הרגש שהתעמעם. אני חושב על הבכי שכבר אינו כבעבר. אני חושב על הזמן הקצר שהיינו ביחד.זמן כל כך קצר. אבל הזמן הזה. הזמן הזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00