נסיעה ברכבת

היום אמורה הייתה להיות עוד נסיעה שגרתית מבית ההורים בצפון לדירתי
בדרום. הגעתי לתחנה שליד בית ההורים. הכל היה מסודר ומאורגן והייתי אמור להגיע ב-17:51
לתחנת הרכבת בדרום. בעודי מחכה לרכבת ירדו מעט טיפות גשם, אך זה לא הפריע לי.

הרכבת הגיעה בזמן ולאחר שנכנסתי אליה מצאתי לי מקום לשבת בו.

במהלך הנסיעה העסקתי את עצמי בקריאה בעיתון ובפתרון תשבצים ולא הסתכלתי
על הנוף היפה בחוץ. בפעמים הספורות שכן הסתכלתי דרך החלון אהבתי מאד את הנוף. הנוף
השרה עליי רוגע ואופטימיות מתפרצת, בלתי מוסברת. בשלב כלשהו, חשבתי בליבי שעליי לבדוק
האם להחליף רכבת בתל אביב אולם כה הייתי עסוק בקריאה, שכשנזכרתי שוב בכך הרכבת כבר
עברה אותה. לצערי, פספסתי את ההזדמנות לרדת בתחנה הנכונה. הבעיה הייתה שהתביישתי לבקש
עזרה מאחרים ולהודות בשכחנותי כך שהחלטתי לרדת בתחנה הקרובה מבלי להיוועץ עם איש.

התחנה הייתה פאתי מודיעין. עימי ירדו עוד כמה אנשים אך הם נעלמו אל האופק ומעיניי מהר. שמתי לב שנשארתי לבדי ושהתחנה כמעט נטושה. הסתכלתי מסביב. התחנה נראתה לי ממש מוכרת. ניסיתי להיזכר מאיפה אבל לא הצלחתי. השמיים היו מעוננים כמרמזים על כוונתם להוריד גשם ,אך גשם לא ירד. לא היה חם ולא קר. נראה כאילו הזמן בתחנה עצר מלכת. שאפתי את האוויר. ריח האוויר הזכיר לי ריח של קיץ, זיכרון עמום מהעבר.

לרגע התחרטתי והחלתי  לשוב על עקבותיי במהירות לכיוונו של הסדרן של הרכבת ממנה ירדתי זה עתה, כדי שיאמר לי מה עליי לעשות. הספקתי רק לראות את הרכבת מתרחקת מהתחנה. העפתי מבט בסדרן. הוא עמד כשחציו בתוך הרכבת וחציו השני בחוץ. זה היה מחזהקצת מוזר כי הסדרן נראה כאילו לא שייך לרכבת. כולו היה לבוש בצורה מהודרת לעומת הרכבת, זה עתה שמתי לב ,שהייתה מאד ישנה. לא נראה היה שזה ניכר בו. הוא נראה מאד מרוצה מעצמו, או שאולי נהיה אדיש לכך עם הזמן. למרות שהייתי אובד עצות , היה זה באותו הרגע שהחלטתי לא להסתכל לאחור למרות העיכוב, שבאותו רגע לא ידעתי מה גודלו ואף לנסות ליהנות בשהותי בתחנה.

לא נשארתי לבד הרבה זמן מאחר ולשמחתי נתקלתי במאבטח. המאבטח הסביר לי שאין
שום תחנת אוטובוסים בקרבת התחנה . הבנתי שלא אוכל להשתמש בשום קיצור דרך כדי לצאת
מהמקום הזה. נראה היה שהמאבטח אהב לתת לי הסברים אך הוא בעצמו שאל הסברים במכשיר הקשר
ממאבטח אחר לגבי דבר מה וסופו שלא עזר לי. החלטותי להסתכל בלוח הרכבות. הבטתי בלוח
הרכבות ורק אז הבנתי לראשונה ,שלא אוכל להגיע לדרום בזמן, ויותר חמור מכך שלא אוכל
לחזור  לתחנה שאותה פספסתי. היה עליי לקחת רכבת מהתחנה ולהגיע לתחנת אחרת אם ברצוני עוד להספיק לרכבת הבאה. לחלקיק שנייה היה לי קשה להתרגל לרעיון הזה. לאחר שחיככתי בדעתי כמה רגעים החלטתי לבסוף לבצע את המהלך ונכנסתי לתוך התחנה בכדי להחליף רציף.

 עליתי במדרגות הנעות והגעתי לאזור הקפיטריה שהייתה סגורה באותו הזמן. בקפיטריה ישב אדם שכנראה חיכה לרכבת הבאה. הוא נראה רגוע ושליו והסתכל מבעד לחלון. בדיוק כשחלפתי על פניו, הצטלבו מבטינו. הוא הסתכל עליי אך הרגשתי שהוא לא באמת רואה אותי . ניסיתי לאפיין אותו אבל לא הצלחתי. הייתה זאת חוויה די מתעתעת וזה ממש בלבל אותי. יחד עם זאת המשכתי הלאה ,לכיוון המדרגות הנעות בצד השני
של התחנה.

כשהתקרבתי אל המדרגות שמתי לב שהם התחילו לנוע רק כשהייתי לידן ,כאילו נעו בגללי.
נזכרתי, שגם כשעליתי במדרגות הנעות בפעם הראשונה כך היה, אך אז לא ייחסתי לכך חשיבות. נדמה לי שאז הבנתי שאני צריך לכתוב את הסיפור הזה.

הגעתי לרציף הנכון בתחנה, התיישבתי על ספסל והתחלתי לכתוב.

כעת אני כבר ברכבת, עושה דרכי חזרה לתחנה החלופית. אני מקווה שלא אפספס
שוב את הרכבת. אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה. הרכבת שאקח לא תהיה המקורית ,לא בזמן
ולא במקום לצערי, אך לדרום אגיע.

כעת שקט ברכבת. אני מביט החוצה. כבר חשוך בחוץ ולא רואים את הנוף נוף כמו בנסיעה המקורית. הוא היה באמת יפה. חבל שמחשיך כל כך מוקדם בחורף.

הרכבת עתה נכנסת לתחנת נתב"ג. תחנה אחת לפני החילוף. בחוץ, בתחנה, נמצא המון אנשים שעומד להיכנס לרכבת. רגע לפני שכולם נכנסים והשקט יופר, ורגע לפני שאני מסיים את הסיפור, אני מנצל את השנייה האחרונה הזאת כדי לחשוב שוב על הנוף המקורי , ועליי קורא עיתון בעודי חולף על פניו.

משל: סוד היער הנעלם

פברואר 2010- גדלתי ביער לשני הורים מקסימים. אימא ואבא אהבו אותי מאד ואני אהבתי אותם מאד. אך עדיין, גדלתי ביער.
לפני כמה שנים, באחד משיטוטיי הנהנתנים ביער,אולי בניסיון לצאת ממנו, פגשתי במישהי. נסיכה מהאגדות. להפתעתי הסתבר שאני לא היחיד שגר ביער.
היא אהבה אותי כמו שלא אהבה איש מעולם. אם הייתה צריכה, היא הייתה נותנת את חייה למעני. הנסיכה רצתה להוציא אותי מהיער שלי ואילו אני רציתי להוציא אותה מהיער שלה. על ידי כך גם רצינו להינצל בעצמנו מהיער הפרטי שלנו, אבל אולי זה רק אני.
מצאנו לנו חלקה שהייתה משותפת לשני היערות ושיחקנו בה כאילו אין מחר. בחלקה המשותפת פרחה אהבתנו. באמצעות הנסיכה השתקתי את היער שבי, שידעתי שבסופו של יום, אפל בהרבה משלה.
בלילה קיצי אחד היא ברחה כל עוד נפשה בה. היא לא לעולם לא תשכח את היער שלי, ואני לא אשכח את מבטה כשהיא מתבוננת בו בפעם הראשונה, כפי שהוא באמת.היא לא תחזור.
לאחר כמה חודשים אחרי אותו לילה, התחלתי לשוטט מרצון בין  העצים, שהכילו את יערי הענק בעבר. התחלתי להכיר כל אחד מהם. לתדהמתי, הם נראו מעטים, קטנים, ובכלל לא מסוכנים,אפילו משעממים.
היום ,פתאום הבנתי שהיער כבר לא איתי. באותו לילה ביקשתי בעצם ממנה להוציא אותו ממני. ידעתי באיזשהו מקום שלבד לא אצליח, וכבר לא יכולתי לשאת אותו עוד לבדי.זאת הייתה הטובה האחרונה שלה אליי.
זיכרונו של היער שלי הוא לא רק שלי כבר, אלא גם חלק ממנה. חלק ממסעה. אני יכול להיות רגוע, היער שלי סוף סוף הגיע לידיים טובות. הוא סיים את מסעו ואני התחלתי את שלי. אך לשם כך היא הקריבה קורבן גדול מאד.
אני מקווה שאסתדר בעולם. אני מתגעגע אליה מאד. אני מתגעגע אליה מאד ולאימתי הרבה אני גם מתגעגע ליער שלי.

על החרמון ההוא

פברואר 2010 - טובים השניים מהאחד? בגיל ההתבגרות גיליתי על קיומו של חרמון נוסף. לא, לא מדובר בסיזופרניה למיטב ידיעתי.
פחדתי נורא מהחרמון השני. הוא היה מאד מסוכן.תמיד צץ משום מקום. פגע בי בנקודות הכי רגישות. לא ריחם עליי ולא ויתר. במשך שנים רבות בתקופת התיכון הייתי כבוי. הייתי עסוק בהישרדות. הוא אף פעם לא ויתר.
בשלב מאוחר יותר חשדתי שהוא נוצר כנראה מכעס על ההורים ובייחוד על אבא, כעס שהכנסתי פנימה.
לאחר התיכון התחיל שינוי. מצאתי דרך לשלוט בו. במשך שנים סיממתי אותו באדיבותם הרבה של כימיקלים מסוימים,
גם כשהוא כבר היה חלש מדי בכדי להוות עליי איום, רק ליתר ביטחון. הוא נחלש מאד, ולא רק הוא.
אני? עשיתי מה שבא לי ועדיין ריחמתי על עצמי.זיינתי בכל מקום, שיקרתי, בגדתי בנפש ובגוף, חוויתי.
בדיעבד לא הוא היה הרע אלא אני. הסיבה שיצרתי אותו היא כדי שיזהיר אותי מפני עצמי, כי ידעתי למה אני מסוגל. במעמקי ליבי, במסתורי תודעתי,כבר מגיל מאד קטן ידעתי מי אני.
כיום הוא עדיין כאן ועדיין לא מוותר. גם אני כאן. אני מודע לקיומו. אני עדיין די מפחד ממנו. עדיין אני חשוב לעצמי יותר מכל אחד אחר, אבל פחות. עדיף לי שאהנה פחות ואעשה טוב, אפילו אם הסיבה כעת היא רק כדי שהוא לא יתקוף שוב. כל כך הרבה שנים אנחנו ביחד ונישאר ככה, לכמה זמן אני לא יודע. מבחוץ אולי אנחנו נראים אחד אבל מבפנים שניים, חיים בסערה. ביחד לטוב ולרע. כיום אנחנו מנסים להשתקם. בשביל זה צריך קצת זמן והרבה אומץ.
אז נכון, הרבה יותר מסובך וצריך לחלוק עם עוד מישהו את אותו הגוף עד שלפעמים מרגישים שכבר אין מקום, אבל סוף סוף אני מבין אותו. למרות מה שעשיתי ,גם לו, הוא לא ויתר. לא ויתר עליי גם כשאני כבר ממזמן ויתרתי.
אני לא יודע אם בכך הוא עשה את הבחירה הנכונה, אבל נדמה לי שבכל מקרה טובים השניים מהאחד. רק ליתר ביטחון. 

רק דבר אחד

פברואר 2010 - הזיכרון זה אני. מאז שכרמל עזבה אותי, הדבר שאני הכי חושש ממנו זה לשכוח. לשכוח אותה. לשכוח אותי במערכת יחסים ההיא. לשכוח את הדברים הקטנים. לשכוח רגעים קסומים ושקטים, הבטחות והבטחות שווא, ריבים, רגעים של אושר, בכי, רגעים משפחתיים. לשכוח תובנות ומסקנות בזמן החברות שלנו, או כל דבר שיעזור לי להבין כמה דברים בקשר לקשר. את מי שהיינו ולעולם לא נהיה שוב. כי אני לא מבין. לא הכל בכל אופן. בעצם לא מבין כלום. כשהאורות כבים והריאליות מגורשת עד הבוקר הבא, ההרגשה שלי היא שאני תקוע פה. אני מרגיש זר ולא שייך. לא הייתי אמור להיות פה בכלל. אני לא יודע מי אני ואיך הגעתי לפה. ואיך הגעתי למצב הזה. אני מנסה לחפש הגיון אבל מצליח מעט. משהו חסר לי. משהו לא מסתדר לי. אני לא יודע אם אגלה אי פעם את המשהו הזה. יותר מכל אני מפוחד מהמחשבה שבעתיד חיי יסתדרו אבל המשהו הזה עדיין יחסר, ואשכח ממנו לתמיד. אני יודע שיש משהו כזה. אני מרגיש קרוב אליו, אבל עדיין באופן לא מפתיע כל כך רחוק.
והוא שם מחכה לו, לבדו, שאמצא אותו.
מחכה

רגע של תובנה לגבי איך להתשנות

פברואר 2010- אני לא אשתנה. מאוחר מדי. הנוירונים שלי כבר לא יכולים לעבור את השינוי שהתוצאה החיצונית שלו היא שינוי בהתנהגות. אני גמור,מחוק. הבעיה היא שאני לא מבין אתה זה. אני מפחד מזה ומתכחש לזה. זאת אחת הסיבות שאני כותב ביומן, להראות את הצד האחר שבי. צד חושב ומיוסר. גם אם יש בי צד כזה, זה לא משנה את האמת הבסיסית שלי , שהיא שקר. אם הייתי מבין שאין סיכוי ושהכל כיסוי, אם הייתי מבין מבין שאני משקר בייחוד לעצמי, ושאין כלום מתחת, אם באמת ובתמים הייתי מבין את זה, הייתי מפסיק לכתוב. אבל אני חי בעולם דמיוני. תמיד חייתי. אני לא אשתנה לא רק כי קשה להשתנות, אלא בייחוד כי אני לא רוצה. בתוך תוכי, אני חושב על עצמי ורק על עצמי. אני בתחרות עם עצמי, ואני מפחד מהצל של עצמי.

זכרונות

פברואר 2010 לפעמים במקום כלשהו או כשאני נחשף לריח כלשהו, עולה בי זיכרון עמום מהעבר הקרוב או הרחוק. הזכרונות הם כמעט תמיד טובים. מעניין למה הזיכרון בונה את עצמו כך שמה שהיה בעבר ייזכר בצורה טובה. אולי התשובה לכך היא שמטרת הזיכרון היא לא לצורך זיכרון, אלא לצורך הישרדות וכדי לשרוד צריך לזכור את הדברים כטובים יותר מאיך שהם נתפשו כשהם התרחשו. הזכרונות הם טובים אך כשאני נזכר בהם אני מזיל דמעה. אני מזיל דמעה כי פעם דברים היו פשוטים והרגשתי מוגן. אני מזיל דמעה כי בסופו של דבר בתוך ליבי ידעתי שיהיה טוב ושיש לי עוד הרבה זמן לחיות. אני מזיל דמעה כי למרות שכנראה לא תמיד אהבתי את עצמי, ידעתי שאני בן אדם טוב. אני מזיל דמעה בגלל כל אותם הדברים שפעם היו.
אני מזיל דמעה כי אני רוצה לחזור לתקופה של הזיכרון. אני נזכר בתמונה שלי, אחותי ואימי בארוחת צהריים אצל סבא וסבתא, אוכלים שניצלים שסבתא בישלה. כל כך הרבה זמן התנכרתי לאימא והתרחקתי מאחותי. אני מזיל דמעה כשאני נזכר בשיחה בתור ילד קטן עם אבא שבה אני מספר לו על איזה דמיון שיש לי. על כך שאני יודע שאנשים לא יכולים לדעת על מה אני חושב אבל אני מדמיין שהם יודעים ואני צריך להסביר להם כל מיני דברים. על כך שאני מדמיין שיש לי ילדים או על איזו מחשבה שיש לי בקשר למדבקה קטנה שיש על הכיור של השירותים בבית. הייתי מצליח להישאב לתוך הדמיון ולשכוח ,בצורה מסוימת, שהוא רק מה שהוא. אבא תמיד הקשיב. אני מזיל דמעה כשאני נזכר בחמדה, באיזה טיול שעשינו בשדות שליד הבית. ברוגע שהיא השרתה עליי. אני נזכר בעיניים הגדולות והיפות שלה. בתוך תוכי הרגשתי שהכל אפשרי וצריך רק להעז. אני נזכר בכרמל שקוראת לי "מותק"? אני נזכר כשהבטתי בה ישנה והיה לי כל כך טוב. אני נזכר והדמעות מפסיקות לנזול לאט לאט. אני פשוט מתגעגע אליה וכועס על עצמי. על הגועל, גועל של בנאדם שהייתי. עדיין,יש דמעה שעוד נוזלת. אני מביט במראה. מי אני? מי אני? האם אני מי שרציתי להיות? התשובה היא לא. כל כך לא. על הדברים שעשיתי אין כפרה ולא תהיה. הדברים האלו יהיו איתי לתמיד. בכל זאת, לפעמים כשאני נזכר במשהו טוב, ככה משומקום כשאני ללא מגננות, אני מגניב חצי חיוך. אולי לכן הזכרונות הם טובים. כדי שאשאף להגיע לרגעים כאלו בהווה ואשכח לרגע קט מהאמת.