פברואר 2010 - טובים השניים מהאחד? בגיל ההתבגרות גיליתי על קיומו של חרמון נוסף. לא, לא מדובר בסיזופרניה למיטב ידיעתי.
פחדתי נורא מהחרמון השני. הוא היה מאד מסוכן.תמיד צץ משום מקום. פגע בי בנקודות הכי רגישות. לא ריחם עליי ולא ויתר. במשך שנים רבות בתקופת התיכון הייתי כבוי. הייתי עסוק בהישרדות. הוא אף פעם לא ויתר.
בשלב מאוחר יותר חשדתי שהוא נוצר כנראה מכעס על ההורים ובייחוד על אבא, כעס שהכנסתי פנימה.
לאחר התיכון התחיל שינוי. מצאתי דרך לשלוט בו. במשך שנים סיממתי אותו באדיבותם הרבה של כימיקלים מסוימים,
גם כשהוא כבר היה חלש מדי בכדי להוות עליי איום, רק ליתר ביטחון. הוא נחלש מאד, ולא רק הוא.
אני? עשיתי מה שבא לי ועדיין ריחמתי על עצמי.זיינתי בכל מקום, שיקרתי, בגדתי בנפש ובגוף, חוויתי.
בדיעבד לא הוא היה הרע אלא אני. הסיבה שיצרתי אותו היא כדי שיזהיר אותי מפני עצמי, כי ידעתי למה אני מסוגל. במעמקי ליבי, במסתורי תודעתי,כבר מגיל מאד קטן ידעתי מי אני.
כיום הוא עדיין כאן ועדיין לא מוותר. גם אני כאן. אני מודע לקיומו. אני עדיין די מפחד ממנו. עדיין אני חשוב לעצמי יותר מכל אחד אחר, אבל פחות. עדיף לי שאהנה פחות ואעשה טוב, אפילו אם הסיבה כעת היא רק כדי שהוא לא יתקוף שוב. כל כך הרבה שנים אנחנו ביחד ונישאר ככה, לכמה זמן אני לא יודע. מבחוץ אולי אנחנו נראים אחד אבל מבפנים שניים, חיים בסערה. ביחד לטוב ולרע. כיום אנחנו מנסים להשתקם. בשביל זה צריך קצת זמן והרבה אומץ.
אז נכון, הרבה יותר מסובך וצריך לחלוק עם עוד מישהו את אותו הגוף עד שלפעמים מרגישים שכבר אין מקום, אבל סוף סוף אני מבין אותו. למרות מה שעשיתי ,גם לו, הוא לא ויתר. לא ויתר עליי גם כשאני כבר ממזמן ויתרתי.
אני לא יודע אם בכך הוא עשה את הבחירה הנכונה, אבל נדמה לי שבכל מקרה טובים השניים מהאחד. רק ליתר ביטחון.
פחדתי נורא מהחרמון השני. הוא היה מאד מסוכן.תמיד צץ משום מקום. פגע בי בנקודות הכי רגישות. לא ריחם עליי ולא ויתר. במשך שנים רבות בתקופת התיכון הייתי כבוי. הייתי עסוק בהישרדות. הוא אף פעם לא ויתר.
בשלב מאוחר יותר חשדתי שהוא נוצר כנראה מכעס על ההורים ובייחוד על אבא, כעס שהכנסתי פנימה.
לאחר התיכון התחיל שינוי. מצאתי דרך לשלוט בו. במשך שנים סיממתי אותו באדיבותם הרבה של כימיקלים מסוימים,
גם כשהוא כבר היה חלש מדי בכדי להוות עליי איום, רק ליתר ביטחון. הוא נחלש מאד, ולא רק הוא.
אני? עשיתי מה שבא לי ועדיין ריחמתי על עצמי.זיינתי בכל מקום, שיקרתי, בגדתי בנפש ובגוף, חוויתי.
בדיעבד לא הוא היה הרע אלא אני. הסיבה שיצרתי אותו היא כדי שיזהיר אותי מפני עצמי, כי ידעתי למה אני מסוגל. במעמקי ליבי, במסתורי תודעתי,כבר מגיל מאד קטן ידעתי מי אני.
כיום הוא עדיין כאן ועדיין לא מוותר. גם אני כאן. אני מודע לקיומו. אני עדיין די מפחד ממנו. עדיין אני חשוב לעצמי יותר מכל אחד אחר, אבל פחות. עדיף לי שאהנה פחות ואעשה טוב, אפילו אם הסיבה כעת היא רק כדי שהוא לא יתקוף שוב. כל כך הרבה שנים אנחנו ביחד ונישאר ככה, לכמה זמן אני לא יודע. מבחוץ אולי אנחנו נראים אחד אבל מבפנים שניים, חיים בסערה. ביחד לטוב ולרע. כיום אנחנו מנסים להשתקם. בשביל זה צריך קצת זמן והרבה אומץ.
אז נכון, הרבה יותר מסובך וצריך לחלוק עם עוד מישהו את אותו הגוף עד שלפעמים מרגישים שכבר אין מקום, אבל סוף סוף אני מבין אותו. למרות מה שעשיתי ,גם לו, הוא לא ויתר. לא ויתר עליי גם כשאני כבר ממזמן ויתרתי.
אני לא יודע אם בכך הוא עשה את הבחירה הנכונה, אבל נדמה לי שבכל מקרה טובים השניים מהאחד. רק ליתר ביטחון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00