פברואר 2010 לפעמים במקום כלשהו או כשאני נחשף לריח כלשהו, עולה בי זיכרון עמום מהעבר הקרוב או הרחוק. הזכרונות הם כמעט תמיד טובים. מעניין למה הזיכרון בונה את עצמו כך שמה שהיה בעבר ייזכר בצורה טובה. אולי התשובה לכך היא שמטרת הזיכרון היא לא לצורך זיכרון, אלא לצורך הישרדות וכדי לשרוד צריך לזכור את הדברים כטובים יותר מאיך שהם נתפשו כשהם התרחשו. הזכרונות הם טובים אך כשאני נזכר בהם אני מזיל דמעה. אני מזיל דמעה כי פעם דברים היו פשוטים והרגשתי מוגן. אני מזיל דמעה כי בסופו של דבר בתוך ליבי ידעתי שיהיה טוב ושיש לי עוד הרבה זמן לחיות. אני מזיל דמעה כי למרות שכנראה לא תמיד אהבתי את עצמי, ידעתי שאני בן אדם טוב. אני מזיל דמעה בגלל כל אותם הדברים שפעם היו.
אני מזיל דמעה כי אני רוצה לחזור לתקופה של הזיכרון. אני נזכר בתמונה שלי, אחותי ואימי בארוחת צהריים אצל סבא וסבתא, אוכלים שניצלים שסבתא בישלה. כל כך הרבה זמן התנכרתי לאימא והתרחקתי מאחותי. אני מזיל דמעה כשאני נזכר בשיחה בתור ילד קטן עם אבא שבה אני מספר לו על איזה דמיון שיש לי. על כך שאני יודע שאנשים לא יכולים לדעת על מה אני חושב אבל אני מדמיין שהם יודעים ואני צריך להסביר להם כל מיני דברים. על כך שאני מדמיין שיש לי ילדים או על איזו מחשבה שיש לי בקשר למדבקה קטנה שיש על הכיור של השירותים בבית. הייתי מצליח להישאב לתוך הדמיון ולשכוח ,בצורה מסוימת, שהוא רק מה שהוא. אבא תמיד הקשיב. אני מזיל דמעה כשאני נזכר בחמדה, באיזה טיול שעשינו בשדות שליד הבית. ברוגע שהיא השרתה עליי. אני נזכר בעיניים הגדולות והיפות שלה. בתוך תוכי הרגשתי שהכל אפשרי וצריך רק להעז. אני נזכר בכרמל שקוראת לי "מותק"? אני נזכר כשהבטתי בה ישנה והיה לי כל כך טוב. אני נזכר והדמעות מפסיקות לנזול לאט לאט. אני פשוט מתגעגע אליה וכועס על עצמי. על הגועל, גועל של בנאדם שהייתי. עדיין,יש דמעה שעוד נוזלת. אני מביט במראה. מי אני? מי אני? האם אני מי שרציתי להיות? התשובה היא לא. כל כך לא. על הדברים שעשיתי אין כפרה ולא תהיה. הדברים האלו יהיו איתי לתמיד. בכל זאת, לפעמים כשאני נזכר במשהו טוב, ככה משומקום כשאני ללא מגננות, אני מגניב חצי חיוך. אולי לכן הזכרונות הם טובים. כדי שאשאף להגיע לרגעים כאלו בהווה ואשכח לרגע קט מהאמת.
אני מזיל דמעה כי אני רוצה לחזור לתקופה של הזיכרון. אני נזכר בתמונה שלי, אחותי ואימי בארוחת צהריים אצל סבא וסבתא, אוכלים שניצלים שסבתא בישלה. כל כך הרבה זמן התנכרתי לאימא והתרחקתי מאחותי. אני מזיל דמעה כשאני נזכר בשיחה בתור ילד קטן עם אבא שבה אני מספר לו על איזה דמיון שיש לי. על כך שאני יודע שאנשים לא יכולים לדעת על מה אני חושב אבל אני מדמיין שהם יודעים ואני צריך להסביר להם כל מיני דברים. על כך שאני מדמיין שיש לי ילדים או על איזו מחשבה שיש לי בקשר למדבקה קטנה שיש על הכיור של השירותים בבית. הייתי מצליח להישאב לתוך הדמיון ולשכוח ,בצורה מסוימת, שהוא רק מה שהוא. אבא תמיד הקשיב. אני מזיל דמעה כשאני נזכר בחמדה, באיזה טיול שעשינו בשדות שליד הבית. ברוגע שהיא השרתה עליי. אני נזכר בעיניים הגדולות והיפות שלה. בתוך תוכי הרגשתי שהכל אפשרי וצריך רק להעז. אני נזכר בכרמל שקוראת לי "מותק"? אני נזכר כשהבטתי בה ישנה והיה לי כל כך טוב. אני נזכר והדמעות מפסיקות לנזול לאט לאט. אני פשוט מתגעגע אליה וכועס על עצמי. על הגועל, גועל של בנאדם שהייתי. עדיין,יש דמעה שעוד נוזלת. אני מביט במראה. מי אני? מי אני? האם אני מי שרציתי להיות? התשובה היא לא. כל כך לא. על הדברים שעשיתי אין כפרה ולא תהיה. הדברים האלו יהיו איתי לתמיד. בכל זאת, לפעמים כשאני נזכר במשהו טוב, ככה משומקום כשאני ללא מגננות, אני מגניב חצי חיוך. אולי לכן הזכרונות הם טובים. כדי שאשאף להגיע לרגעים כאלו בהווה ואשכח לרגע קט מהאמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00