פברואר 2010 - הזיכרון זה אני. מאז שכרמל עזבה אותי, הדבר שאני הכי חושש ממנו זה לשכוח. לשכוח אותה. לשכוח אותי במערכת יחסים ההיא. לשכוח את הדברים הקטנים. לשכוח רגעים קסומים ושקטים, הבטחות והבטחות שווא, ריבים, רגעים של אושר, בכי, רגעים משפחתיים. לשכוח תובנות ומסקנות בזמן החברות שלנו, או כל דבר שיעזור לי להבין כמה דברים בקשר לקשר. את מי שהיינו ולעולם לא נהיה שוב. כי אני לא מבין. לא הכל בכל אופן. בעצם לא מבין כלום. כשהאורות כבים והריאליות מגורשת עד הבוקר הבא, ההרגשה שלי היא שאני תקוע פה. אני מרגיש זר ולא שייך. לא הייתי אמור להיות פה בכלל. אני לא יודע מי אני ואיך הגעתי לפה. ואיך הגעתי למצב הזה. אני מנסה לחפש הגיון אבל מצליח מעט. משהו חסר לי. משהו לא מסתדר לי. אני לא יודע אם אגלה אי פעם את המשהו הזה. יותר מכל אני מפוחד מהמחשבה שבעתיד חיי יסתדרו אבל המשהו הזה עדיין יחסר, ואשכח ממנו לתמיד. אני יודע שיש משהו כזה. אני מרגיש קרוב אליו, אבל עדיין באופן לא מפתיע כל כך רחוק.
והוא שם מחכה לו, לבדו, שאמצא אותו.
מחכה
והוא שם מחכה לו, לבדו, שאמצא אותו.
מחכה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00