והכתיבה- היא פורצת את הסכר

כעת אני ברכבת בדרך חזרה לדירתי. בתחנת הרכבת נפרדתי מאימא. הרגע היה כה קסום.
כמה רגעים לפניו, רציתי כבר לצאת מהאוטו ולהיכנס לתחנה, שבדיוק נפתחה. בחוץ כבר נהיה חושך, מסביב המולה של אנשים שרצים לרכבת. בכל זאת, החלטתי להיות כאן ועכשיו עם דבריה של אימא, בגופי ובנפשי.
נזכרתי בכל הרגעים שבהם אני שוקע לתוך עצמי, מרוכז בעצמי ובחוויותיי, מסביב העולם סובב ולא ברור מה אני זוכר אחר כך וכמה מתוך זה מדויק.
גם אימא הייתה נרגשת. הבטתי בה, במבטה הטוב, בעיניה הכחולות, מאחלת לי מזל טוב לכבוד יום הולדתי. היא הייתה כה יפה.
רציתי שהרגע יישאר לנצח.
 בעצם,הוא נשאר.

כתיבה על כביש 6

אתמול הגעתי לתל. הוא עשה מסיבה בעיר. אני נהנה להיות אצל אכתוב אבל אכתוב רק על משלים, למרות שאני עצבני עכשיו ולא רגוע. אני יוצא לנשום אויר. מדהים כמה שכמה נשיפות אויר גורמות לי לשינוי מחשבתי. כלומר משהו פיסי בסיסי ופרמיטיבי שמשפיע על משהו עמוק כל כך. כעת, יצאתי שוב להתרענן. אני חושב שמשלים הוא בנאדם משכמו ומעלה. נפש טובה בעולם שהוא מאד רע וציני. אני חושב שזה הבנאדם הכי כנה וטוב שפגשתי בחיי. כמובן שאפשר לומר הרבה דברים- אני לא מספיק מכיר אותו, יש עוד דברים חוץ מזה כגון חוכמה, יש כמה דרכים על להסתכל האם בנאדם הוא טוב או לא, משלים לא מושלם והדבר שיותר מעניין הוא שלכל דבר יש סיבה. בייחוד דברים שהם קיצוניים מדי גם אם טובים הם מוזרים וצריך לבחון למה הם כמו שהם, מה הסיבה. האם זה מכל הלב או שיש סיבה אחרת. אני מאמין שמשלים הוא בנפשו בנאדם זהב. עדין, מתחשב ,חכם. הוא מבין. אתמול דיברנו על זה שבגדתי בכרמל והוא אמר לי שזה לא אשמתי ושבגלל שאני גבר יש לי סיבות מקלות וכו. אני לא מסכים אבל אני אוהב לכתוב את זה בכל זאת. דבר שנחרט בזיכרוני שהוא אמר זה שמבחינתו גם אם אנשים עושים דברים רעים זה פחות מעניין אותו. אם הוא חושב שבנפשם הם אנשים טובים אז זה מה שחשוב. הוא דיבר מניסיון של אחד שפגעו בו. לשמוע מישהו אומר דבר כזה זה המם אותי. העוצמה של הדברים- למרות שהייתי שתוי , זה עשה לי משהו כי עובדה שזה המשפט שאני זוכר בצורה הכי חזקה. הוא התכוון לכל מילה שאמר. המשלים אוהב לפשט דברים ויש בזה משהו חזק- זה לא תמיד טוב אבל לפעמים אפשר גם לפשט דברים ומה שאני אוהב בפישוט הזה זה שהפישוט שלו הוא פישוט טוב לא כמו שלי לפעמים כשאני כועס או של אבא מאותה סיבה. המשלים אדם אופטימי ומסתכל על חצי הכוס המלאה. גם אני צריך היות כמוהו והוא נותן לי השראה. לראות בנאדם כמוהו שפעם חשבתי לחצי אוטיסט, מזמין כרטיס לרכבת מראש משהו שכמה שהוא פשוט אני בחיי לא עשיתי מרשים אותי עד מאד. דבר אחרון- אחרי השיחה עם המשלים נזכרתי באיזושהי תובנה שאני כמעט בטוח שכבר חשבתי עליה לפני השיחה אבל בכל מקרה שוב עוררה אותה ולמרות שהיא די ברורה מאליה היא מאד לא לפי דעתי- גם אם מישהו אוהב אותי ועושה לי טוב בלב ובנשמה ועושה אותי מאושר אבל אני לא בנאדם מוצלח יותר כמו שאני יכול להיות כשאני לבד , אז ייתכן ועדיף שאהיה לבד. 

אמונה

נתקלתי כמה פעמים בזמן האחרון במשפט "מי שמאמין לא מפחד". המשפט מאד נכון. האמונה הרי מרחיקה מהאדם את המודעות מהמוות, או מדברים שלא ברורים לו ובכך מקטינה את פחדו. האמונה כקולקטיב גם מחזקת את תחושת הביחד שכה חשובה לאדם,שהוא יצור די בודד בסופו של דבר,אפילו מהטעם הפשוט שהוא חווה רק את עולמו שלו, ולא מסוגל לחוות חיים אחרת.שאלתי היא האם רע לפחד?
 פחד הוא רגש לא נעים פיסית ונפשית, אך זה רגש שגורם שגורם לנו לשנות את מצבנו כדי שנפסיק לחוות אותו.אנו מתפתחים ומגיעים לתובנות בחיינו שייתכן ולא היינו מגיעים אליהן אם היינו רק שמחים ומאושרים. הקוף שחי על העצים לפני עשרות מיליוני שנים,היה רעב בגלל הבצורת בעצים. כתוצאה מכך הוא נאלץ לרדת מהעץ אל הסוואנות, אך העשבים היו גבוהים ממנו וכדי לזהות אם יש טורף באזור הוא נאלץ להתחיל להתרומם ולעמוד על שתי רגליו האחוריות. ההשלכה של שינוי זה הייתה עצומה- התפנו לו שתי שתי הרגליים הקדמיות, כלומר שתי הידיים, והוא החל להשתמש בהן למטרות אחרות.מה היה קורה לו כשהקוף היה יורד מהעץ, התנאים בסוואנה היו מתאימים להישארותו על ארבע רגליים?
אמונה גורמת לנו להפסיק לפחד אך לפחד זה טוב, במידתיות כמובן ולכן אפילו רק מהסיבה הזו אמונה זה רע.
 במצב היפותטי, שבו שהאנושות הייתה מגיעה לרמה הכי גבוהה של תבונה וידע, והיינו מגלים את כל התעלומות בעולמנו כגון משמעות הזמן, מקום, המוות ועוד חוקים שכיום נסתרים מעיננו מבלי שנדע שהם קיימים כלל, לא היה צורך לפחד כי הכל ידוע ולכן לפחד כבר אין משמעות. אולם גם אם היינו ממשיכים לפחד הרי שלאמונה בוודאות כבר לא הייתה משמעות מכיוון שהכל כאמור היה ידוע. אין מעבר. האם גם אז אנשים היו מאמינים?

נקודת מבט

אתמול נכנסתי לדיכאון גדול. גיליתי שייתכן שאיבדתי דיסק און קי שבו רשמתי דברים. בבת אחת נפלה עלייה מרה שחורה, כעס, מחשבות שליליות. סגרתי עצמי בפני העולם. הייתי באבל ואף אחד לא יכול היה לעזור לי להתגבר על האבדן. אימא נכנסה לחדרי. "אתה צריך לנסות להבין למה אתה פועל כפי שאתה פועל" היא אמרה."יש לך בחירה". לא נתתי לזה להשפיע עליי בצורה מודעת אך חלק ממני הקשיב לדבריה. לכך שאני מייחס חשיבות גבוהה מדי לכישלונותיי. לכך שיש בי גם דברים טובים. לכך שהאובדן הזה הוא לא גבוה כפי שאני חושב. לכך שמגיע שלב בחייו של אדם שבו הוא מבין שהוא לא יהיה מי שהוא רוצה להיות. אם אתאר את השינוי במצב הרוח שלי על גרף, הייתי אומר שהוא נותר ללא שינוי אך השיחה עם אימא ,שעליה לצערי הוצאתי את תסכולי,הכינה את הקרקע לקפיצה שהתרחשה בגרף יותר מאוחר.

 יגיע שלב שבו אימא כבר לא תיכנס לחדרי כדי לדבר איתי, שיחות שאני כה אוהב. אולי היא תפסיק לעבוד  והדבר ישפיע על ביטחונה בלתת עצות לאחרים. אולי ההורים יעברו דירה ואז כבר לא יהיה לי את אותו החדר או חדר בכלל. אולי אני לא אחזור הביתה כל כך הרבה. אולי היא תקבל אלצהיימר. בסופו של דבר מישהו מאיתנו ימות . אולי מישהו אחר ימות וזה כבר ישנה את הכללים. אולי ישראל תופצץ בנשק גרעיני וכולנו נמות. מה שבטוח  התקופה תשתנה ואנחנו איתה. לכן, אנצל את הזמן. אתן לזה לשקוע בתוכי.גם אם לא אזכור את כל המקרה בכללותו, ראשית הוא רשום ביומן ושנית משהו בי יזכור. אותי רואה כדורגל בטלוויזיה ואת אימא מנסה  לעודד אותי . לאט לאט, אני מתחיל לשים לב לרקע מסביבי.
אחר הצהריים נפגשתי עם מר X, פגישה שעוד הייתי מסוגל לבטל אך מאחר ולא רציתי להצטער על כך אחר כך ,לא עשיתי כן. בנוסף,במקרה כזה, הייתי נקנס על פי שיטת הניקוד בינינו על איחורים וחיסורים. נפגשתי עם מר X ואף על פי שתכננו ללכת לעשות כושר נסענו לים. הנסיעה עימו שיפרה מאד את מצב רוחי, בנוסף לדבריה של אימא שהחלו לחלחל.  אולי כי הפסקתי להרגיש לבד ,אף על פי שלא הייתי לבד קודם. אולי כי מר X היה אדיש לאובדן ואמר שזה לא נורא, שכנראה זה היה צריך לקרות. הוא התייחס לאובדן בהשלמה. אמרתי לעצמי שאני לאו דווקא מסכים עם גישה זו אך אוכל ליישמה לתועלתי בכל זאת. אז אכתוב עוד. זו רק כתיבה. אולי כי במפגשים עם מר X מרגיש בשליטה. לכל הפחות שווה. עם המשפחה אני עדיין מרגיש הקטן ועדיין בעל מעט השפעה.כשאני עם מר X יש לי אחריות. אני לא יכול להיכנס לדיכאון.
נסענו לחוף וצפינו בשקיעה שהייתה די בינונית. נזכרתי באותה שקיעה בזמנים אחרים ובתקופה אחרת, אולי לא כל כך אחרת. נזכרתי שישבתי מתחת לגגון של הפאב של החוף. ירד גשם בזמן השקיעה ומתחת לגגון התאספו אנשים והרגשתי חלק מרגע גדול ממני.

סיפור: מפגש שטומן בחובו החלטה

אחרי שהם הלכו נשארתי אני ישוב על ספסל. איש לא היה בחוץ כי ירד מבול. בכל מקום היה בוץ. לא ניסיתי לתפוס מחסה בין העצים וגם לא התכוונתי ללכת למסיבה שהייתה במרחק של כמה עשרות מטרים משם.
הבטתי על הספסל האדום. הוא היה מכוסה בהמון טיפות. טיפות חדשות המשיכו להצטרף אליהן מן השמיים ומן ענפיו הרמים של העץ. מבטי נח על טיפה אחת. זיהיתי אותה מיד. החלטתי שהפעם לא אניח לה ללכת. באמצע המקום ההזוי הזה, אנהל איתה שיחה פנים אל טיפה. התקרבתי אליה אך היא ברחה ממני. ניסיתי לרדוף אחריה אך החלקתי על הספסל ונפלתי על אלפי הטיפות. החלו שם צרחות. קמתי מהר , בטירוף, כדי לוודא שלא פגעתי בטיפה שלי. כבר לא היה איכפת לי מכלום וגם לא מהטיפות שנפגעו ממני. ראיתי אותה בורחת אל הדשא הקוצני שליד הספסלים. רדפתי אחריה, רק בה הייתי ממוקד. לבסוף הגעתי אליה.
 רציתי להגיד כל כך הרבה. כל אותם הערבים שהייתי מוטל בחדר ליד אלומת אור בקרן זוית וחושב. אולם כאן ,פה, שוב לא מצאתי את המילה הנכונה. היא הביטה בי, חיכתה אולי שאומר משהו. נשמתי כמה נשימות ולבסוף אמרתי, "טיפה, הקשבתי, הקשבתי לעצמי, הקשבתי לרוחות השינוי, הקשבתי לך אולם איני יודע מה לעשות כי אני עדיין מי שאני ואת עדיין טיפה". הטיפה הביטה בי בעיניה השקופות נשמה ונשפה ,נשמה ונשפה.

מי אני ומי הם האנשים סביבי

אתמול חזרתי לקריות. אחר הצהריים הלכתי לבקר את נצנוצים וחנן. השעה הייתה חמש וחצי וזו לא שעה שאני בדרך כלל מבקר אותם. נצנוצים הייתה מאד מאושרת כאשר היא פתחה לי את הדלת ושרה לי איזשהו שיר על השם שלי. דיברנו על מה אנו בוחרים לספר. האם אלו דברים טובים או רעים. מה הקשר של זה לסוג האדם שאנו. האם יש אנשים שזוכרים פשוט את הדברים הרעים או שיש כאלה שפשוט בוחרים לספר את הדברים הרעים. חנן אמר שנצנוצים היא אדם שזוכר את הדברים הרעים. דיברנו לדוגמא על החתונה של חרמונית ואבידן שבה שמעו רכבת נוסעת באמצע החתונה. ראיתי שגם אחרי כמה שנים, נצנוצים עדיין זכרה את זה באופן טרי,ואפילו הייתי אומר שהיא ממש לקחה את זה קשה, אולי יותר מהכלה עצמה. הפגישה הייתה קצרה אגב והיא נעשתה בגלל ששבוע לא ראיתי אותם כי לא מצאתי את הפלאפון שלי והייתי לחוץ מזה, ובנוסף הייתי טרוד בסידור החדר. התקשרתי אז לנצנוצים וסיפרתי לה את זה, והייתי מאד מצוברח ובמצב רוח של רחמים עצמיים, ונצנוצים לקחה את זה מאד קשה. באופן כללי היא אדם כזה שלוקח מאד קשה דברים שמפריעים לאחרים. היא הלכה לישון עם מצב רוח רע ומטרדת ולמחרת גילתה מאימא שכבר מצאתי את הפלאפון אך לא טרחתי להתקשר אליה. נקודה למחשבה. אחר כך עשיתי כושר עם מר X בשעת בין ערביים. היה איזשהו שלב שהופיעו שני גברים. אבא ובן אולי. כאשר הבן היה עם מכנסי צמודים מעין מכנסי סאדו. הסתכלתי עליהם בפליאה, באותו רגע לא הייתי ליד מר X, ולאחר שהסטתי את מבטי ראיתי את מר X מרחוק עושה לי נו נו נו עם האצבע.חייכנו אחד לשני והתחלתי בתרגילי הכושר שכוללים מעין תנועת השתחוות, שמר X מייחס את זה לעצמו. מר X עשה של תנועה של כן כן זה אני, אני יודע. אחרי שסיימנו את הכושר הסעתי אותו לנשר. בנשר ישבנו על ספסלים ודיברנו על כך שהוא רוצה גם לכתוב כמוני אך אף פעם מיישם את זה. היה שלב שהוא כתב קצת, והוא קרא את זה לא מזמן ,והייתי אומר אולי התרגש מכך,מאותה כתיבה רחוקה שמתארת מצב אחר וזמן אחר ורגשות אחרים, אך מאז הוא לא הצליח להתמיד. ייעצתי לו לנסות להשתחרר לפני כתיבה, לשתות משהו. לכתוב זה לא קל. דיברנו על כך שהוא מדבר הרבה עם אביו אך אין עומק וקרבה בשיחותיהם. אבא שלו לא מספר כלום אף פעם. תמיד בשליטה. הוא גם לא בקשר מספיק טוב עם סבתא שלו. הוא אמר לי האם כשלו יהיו נכדים הוא יבין שיש להם חיים משלהם. האם סבתא שלו כועסת עליו שהוא לא מספיק בקשר אתה? אמרתי לו שלפי דעתי מהקשר של עם נצנוצים וחנן הם לא כעסו עליי על כל השנים שלא הייתי נכד טוב ולא שמרתי איתם על קשר אך כעת הם פשוט מאד שמחים שאני כן. הוא סיפר לו על שני חברים דתיים שלו מהלימודים שלא מזמן הם נפגשו ללמוד, ואחד מהם שמתחתן וצריך לשיר לחברתו בחתונה ורצה להתאמן, ביקש ערק מהשני והשני הוציא לכולם אלכוהול. בשתיים עשרה בצהריים הם התחילו לשתות. אחר כך השני,נועם, "הפנט" את מר X. אחר צהריים שגרתי כזה. הנקודה שחשבתי עליה אחרי זה בערב, האם מר X יזכור את כל האירוע הזה עוד כמה שנים. סביר להניח שלא. יחד עם זאת חוויה מסוימת, תישאר בזיכרון ובמודעות של מר X והיא התקרבות לשני הברים האלו. קירבה ושינוי ביחסים שאולי הוא לא יכול להצביע עליה. מעניין האם שאר הזיכרון ייעלם בחלקו או שכן יש גישה אליו ופשוט כדי שהוא לא יפריע לתפקוד היומיומי שלנו, המח מנצל את רק שאופטימלי בשבילנו , כלומר הכמות המשמעותית ביותר של מידע והכי קטנה שאפשרית. אתמול לפני שהלכתי לישון הסתכלתי על כמה בגדים שבארון שלי, על איזה כובע טמבל שהיה מונח שם, ופתאום בצורה חיה , הגיעה לי המחשבה שוב של מי אני. כמו בסיפור שאני שואל את עצמי מי אני? רק שכאן ההתייחסות לא הייתה לכרמל אלא כהשוואה לאני כשהייתי קטן. בנוסף המחשבה הייתה של רחמים עצמיים ולא כעס.הסתכלתי על הבגדים היפים האלה , ועל האדם הגדול שלובש אותם, בעזרת הכסף האדיב והשכנוע של אימא, וחשבתי שאני לא הבנתי את עצמי כה הרבה שנים ואפילו כיום. גם אחרים כפועל יוצא כמובן לא הבינו אותי. האם נהייתי מי שרציתי להיות? האם זה ריאלי להיות מה שרציתי להיות? מה בכלל רציתי להיות? רציתי להסכל מהצד אני חושב. גם בתור ילד קטן. מהבחינה הזאת אני מיישם את זה בכתיבה. רציתי לעשות הכל , להיות מיוחד, כשהכל מתערבב לי. בלילה , בחוץ או בפנים ,בחורף, בשעת בין ערביים. בכל מקרה המחשבה על הילד שכבר מאד גדל בגיל ובגוף ובנפש שלובש את הבגדים האלו, אך מי הוא באמת?