סיפור: מפגש שטומן בחובו החלטה

אחרי שהם הלכו נשארתי אני ישוב על ספסל. איש לא היה בחוץ כי ירד מבול. בכל מקום היה בוץ. לא ניסיתי לתפוס מחסה בין העצים וגם לא התכוונתי ללכת למסיבה שהייתה במרחק של כמה עשרות מטרים משם.
הבטתי על הספסל האדום. הוא היה מכוסה בהמון טיפות. טיפות חדשות המשיכו להצטרף אליהן מן השמיים ומן ענפיו הרמים של העץ. מבטי נח על טיפה אחת. זיהיתי אותה מיד. החלטתי שהפעם לא אניח לה ללכת. באמצע המקום ההזוי הזה, אנהל איתה שיחה פנים אל טיפה. התקרבתי אליה אך היא ברחה ממני. ניסיתי לרדוף אחריה אך החלקתי על הספסל ונפלתי על אלפי הטיפות. החלו שם צרחות. קמתי מהר , בטירוף, כדי לוודא שלא פגעתי בטיפה שלי. כבר לא היה איכפת לי מכלום וגם לא מהטיפות שנפגעו ממני. ראיתי אותה בורחת אל הדשא הקוצני שליד הספסלים. רדפתי אחריה, רק בה הייתי ממוקד. לבסוף הגעתי אליה.
 רציתי להגיד כל כך הרבה. כל אותם הערבים שהייתי מוטל בחדר ליד אלומת אור בקרן זוית וחושב. אולם כאן ,פה, שוב לא מצאתי את המילה הנכונה. היא הביטה בי, חיכתה אולי שאומר משהו. נשמתי כמה נשימות ולבסוף אמרתי, "טיפה, הקשבתי, הקשבתי לעצמי, הקשבתי לרוחות השינוי, הקשבתי לך אולם איני יודע מה לעשות כי אני עדיין מי שאני ואת עדיין טיפה". הטיפה הביטה בי בעיניה השקופות נשמה ונשפה ,נשמה ונשפה.