נקודת מבט

אתמול נכנסתי לדיכאון גדול. גיליתי שייתכן שאיבדתי דיסק און קי שבו רשמתי דברים. בבת אחת נפלה עלייה מרה שחורה, כעס, מחשבות שליליות. סגרתי עצמי בפני העולם. הייתי באבל ואף אחד לא יכול היה לעזור לי להתגבר על האבדן. אימא נכנסה לחדרי. "אתה צריך לנסות להבין למה אתה פועל כפי שאתה פועל" היא אמרה."יש לך בחירה". לא נתתי לזה להשפיע עליי בצורה מודעת אך חלק ממני הקשיב לדבריה. לכך שאני מייחס חשיבות גבוהה מדי לכישלונותיי. לכך שיש בי גם דברים טובים. לכך שהאובדן הזה הוא לא גבוה כפי שאני חושב. לכך שמגיע שלב בחייו של אדם שבו הוא מבין שהוא לא יהיה מי שהוא רוצה להיות. אם אתאר את השינוי במצב הרוח שלי על גרף, הייתי אומר שהוא נותר ללא שינוי אך השיחה עם אימא ,שעליה לצערי הוצאתי את תסכולי,הכינה את הקרקע לקפיצה שהתרחשה בגרף יותר מאוחר.

 יגיע שלב שבו אימא כבר לא תיכנס לחדרי כדי לדבר איתי, שיחות שאני כה אוהב. אולי היא תפסיק לעבוד  והדבר ישפיע על ביטחונה בלתת עצות לאחרים. אולי ההורים יעברו דירה ואז כבר לא יהיה לי את אותו החדר או חדר בכלל. אולי אני לא אחזור הביתה כל כך הרבה. אולי היא תקבל אלצהיימר. בסופו של דבר מישהו מאיתנו ימות . אולי מישהו אחר ימות וזה כבר ישנה את הכללים. אולי ישראל תופצץ בנשק גרעיני וכולנו נמות. מה שבטוח  התקופה תשתנה ואנחנו איתה. לכן, אנצל את הזמן. אתן לזה לשקוע בתוכי.גם אם לא אזכור את כל המקרה בכללותו, ראשית הוא רשום ביומן ושנית משהו בי יזכור. אותי רואה כדורגל בטלוויזיה ואת אימא מנסה  לעודד אותי . לאט לאט, אני מתחיל לשים לב לרקע מסביבי.
אחר הצהריים נפגשתי עם מר X, פגישה שעוד הייתי מסוגל לבטל אך מאחר ולא רציתי להצטער על כך אחר כך ,לא עשיתי כן. בנוסף,במקרה כזה, הייתי נקנס על פי שיטת הניקוד בינינו על איחורים וחיסורים. נפגשתי עם מר X ואף על פי שתכננו ללכת לעשות כושר נסענו לים. הנסיעה עימו שיפרה מאד את מצב רוחי, בנוסף לדבריה של אימא שהחלו לחלחל.  אולי כי הפסקתי להרגיש לבד ,אף על פי שלא הייתי לבד קודם. אולי כי מר X היה אדיש לאובדן ואמר שזה לא נורא, שכנראה זה היה צריך לקרות. הוא התייחס לאובדן בהשלמה. אמרתי לעצמי שאני לאו דווקא מסכים עם גישה זו אך אוכל ליישמה לתועלתי בכל זאת. אז אכתוב עוד. זו רק כתיבה. אולי כי במפגשים עם מר X מרגיש בשליטה. לכל הפחות שווה. עם המשפחה אני עדיין מרגיש הקטן ועדיין בעל מעט השפעה.כשאני עם מר X יש לי אחריות. אני לא יכול להיכנס לדיכאון.
נסענו לחוף וצפינו בשקיעה שהייתה די בינונית. נזכרתי באותה שקיעה בזמנים אחרים ובתקופה אחרת, אולי לא כל כך אחרת. נזכרתי שישבתי מתחת לגגון של הפאב של החוף. ירד גשם בזמן השקיעה ומתחת לגגון התאספו אנשים והרגשתי חלק מרגע גדול ממני.