הסוף

סתם עשיתי רע לאותה אדם.

סתם נתתי לו סטירה. ועוד אחת

סתם נתתי לו בעיטה כשהיה שכוב על האדמה.

ואולי לא סתם

כי רציתי שידע שאיתי לא מתעסקים

כי רציתי שיבין את כוחי.

הוא בלתי ניתן לשליטה בטח לא שלי וגם לא של אחרים.

כשהוא בוכה ומתחנן על נפשו הוספתי יריקה

שיראה. שיבין . שיחווה.

כי אז מה אם הוא בן 50. אב לילדים. עם רצונות. אהבות . פחדים.

הלילה איש לא יעצור אותי. אם ארצה ימות ואם ארצה יחיה.

אז מה אם אינני מכיר אותו. כי על דמו שנשפך אינני חומל. אני כועס.

שערותיו הפרועות על הרצפה והוא משמיע מעין יללה לא אנושית.

אם ארצה יחיה ואם ארצה ימות.

פעם אחרונה

הרכבת יצאה את התחנה

והוא מעולם לא היה שם בשבילה

היא נשארה ישובה על כסאה

כשלפתע ראתה אותו מרחוק

מבטים נפגשים.

הוא בולע רוק

היא חושבת על דיבורים וחיבוקים

הוא בלבטים אחרים.

הוא ניגש וכורע ברך

מבקש סליחה.

ממלמל על כמה שטעה

כעת הוא מבין מה משמעות המילה למלמל

כשהיא אומרת לו אני אוהבת אותך אך זו הפעם האחרונה

פעם אחרונה שאתה מבקש סליחה

פעם אחרונה שאתה כורע ברך

פעם אחרונה שלאחריה לא תהיה אחרת,

מפגש עם השמן

19/10/11- נסעתי לפגוש את השמן בת"א. אני חושב שבאותו יום רבתי עם הרבה אנשים –כמו שקורה לי הרבה פעמים. מריבה גוררת מריבה ואני עצבני על כולם. הוא לא הבין למה אני רוצה לחזור הביתה ולמרות שהסברתי לו שאני צריך ללמוד הוא עדיין לא הבין זאת וניסה לשכנע אותי/נעלב/כעס  אך בסופו בגלל שדיברתי בנחמדות ויש שיגידו בצורה נשית הוא השתכנע והבין. הסברתי לו שכזה אני - בנאדם לחוץ וזה לא רק כנגדו. כלומר הוזלתי את עצמי במקום לומר לו את האמת שהוא חי בסרט אם הוא חושב שיש לי זמן יותר ממה שאני מקדיש לו ביום של מבחן. השמן יכול להיות מנותק כל כך ולהיות כה מרוכז בעצמו. מהר מאד השיחה השתפרה והתחלנו לדבר על חוויותיו בארה"ב. הוא סיפר לי על טיוליו ביער 30 ק"מ .על כך שהיה במועדון ג'אז עם חברים שבסוף הסתבר שהוא מועדון של זונות. באופן כללי הוא סמך על האינטואיציות שלו הרבה בטיול, מהלך שהתברר כנכון לדבריו. דיברנו על כמעט שריפה במלון שקרתה בגללו. על אחותו שהייתה גזענית כלפי בחור שחור. בכלל אחותו והוא די התחברו בטיול נדמה ובילו קצת זמן איכות. היא בנאדם די שרוט בפני עצמו. באופן כללי השמן מספר תמיד על חוויותיו הרבות ואנו צוחקים ביחד ואני מרגיש במין בועה כזאת. בורח מהמציאות יחד איתו. כשאני איתו כאילו דברים אפשריים. אני חווה דרכו פעמים רבות את החיים. מבין כל חבריי הוא היחידי ששחייו לא מסודרים מראש. חייו כה מלאי חוויות שזר לא יבין זאת.  קשה לתפוס את כמות הדברים ההזויים שיכולים לקרות. מצד שני לעיתים הוא קצת מגזים בתיאורים של איך שהוא תופס את הדברים. כלומר הוא יכול לומר שהוא נפל והוא יכול לומר שהוא נפל וחשב שימות ולעיתים הוא נוקט בגישה השנייה לדעתי. הוא אנטי תיזה כמעט לכל דבר אפשרי. אנחנו יכולים לנהל שיחות נפש של שעות בלנסות לנתח את החיים שלנו ולמה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת ובין לבין לקנח באיזו בדיחה טיפשית. בחייו הרפתקאה רודפת הרפתקאה. לפעמים זה גם מה שקצת מפריע- חוסר הסדר בחייו. אין הגיון תמיד. קה לי להבין איך הוא לא מתעייף מכך. ברור לי שזה מה שהוא מחפש. מעייף לעיתים להיות חבר שלו. סיפרתי לו על כל מה שקרה עם הילה במהלך ריצה ארוכה שעשינו. הוא אמר לי שבאותה שיחה שסיפרתי לו שבגדתי בה לא סיפרתי לה שזה קרה עשרות פעמים. לא ניסיתי ליפות את הדברים. הגישה שלו הייתה יותר רכה ואמר שהוא יכול להבין למה אנשים רוצים עוד דברים (כלומר בייחוד גברים) והוא אומר שגם הוא בטיול שלו עשה רצה לעשות כך ואילולא הגר באה ייתכן והיה עושה זאת יותר מפעם אחת (שהייתה בהסכמה). רצנו ריצה ארוכה מאד לאורך החוף. אבין חומה גבוהות משמאלנו. הים מימיננו. השמש שוקעת. בחזרה דרך הכביש. אנשים ומכוניות חולפים על פנינו. בחורות מביטות בנו. התגעגעתי לשמן. לשיחות הנפש. לפני הריצה היינו בים השתכשכנו בגלים. לאחר מכן אמרתי לו שאני מפחד והתקרבנו קצת לחוף כי כבר היה חשוך. דיברנו על כך שאני זהיר פעמים רבות ושזה פוגע בי אך מצד שני זה קורה בדברים בהם אני לא מיומן ואינני זוכר אם אמרתי לו גם שזה קורה הרבה בגללו כמעין קונטרה. סיפרתי לו שלמדתי רוב הקיץ ושלא קרו דברים מעניינים. דיברנו על כך שאולי אסע לחו"ל עם מיכל. דיברנו על השלישייה שאולי תקרה ואולי לא ובינתיים אני מקדם זאת לאט והוא הסכים שזאת גישה נכונה כי אין מה למהר והעסק הוא מורכב מאד. באופן כללי ניכר שהוא אט אט מתחיל יותר לשאול אותי עליי. הוא יודע שבאופן כללי הוא מרוכז בעצמו ושאני לא מספיק מדבר על עצמי.  הוא סיפר על דבר חשוב- הוא החליט לעשות דברים בצורה אחרת ולא ללכת כמו בעבר ולהשיג זיון. אני לא זוכר איך הוא הסביר זאת כי אמרתי לו שגם בעבר דיברנו על כך שלפעמים צריך לקחת צעד אחורה ולא לנסות לרדוף כל הזמן כדי להשיג בחורות. הוא אמר שזה לא בדיוק אותו הדבר ומה שחשוב במקרה הזה זאת האנרגיה וההתכוונות. כלומר מה המטרה שעומדת מאחורי המעשה , גם אם הוא זהה בשני המקים. הבנתי אותו והערכתי את העובדה שהוא לא מנסה להבין מתי דיברנו על זה כי הרי בטח שכח אלא פשוט חשב על הדבר באותו הרגע. הכוונה שלו הייתה שאז רצה לעשות את כדי להשיג בחורות וכיום הבין שזה לא מה שהוא רוצה אלא שהוא רוצה לחוות דברים גם עם בחורה בצורה אחרת מבדרך כלל. נפרדתי ממנו ואחרי ששחר אליי התקשר אליי נזכרתי שלא דיברתי איתו וסיכמנו שניפגש(בדיעבד אומר שהוא הראשון שהתקשר אליי לאחל לי בהצלחה במתאם והיום היה נחמד וניסה להצחיק אותי בטלפון ורצה לדבר עוד אך נגמרה לי הסוללה). נדמה לי שאני נהנה להשאיר את שחר אליי בסביבה אך לא מספיק מתעמק בו. צריך להשקיע באנשים . כל פעם קצת. לא בדיעבד הרבה.

חלומות

6/10/11 חלומות: – חלום מספר 1. כשקמתי עוד חשבתי על החלום. פירשתי את החלום בצורה מודעת. לא זוכר בצורה מדויקת את החלום אבל הרגשתי שהשילוב בין החלום לבין המשכו, דהיינו בזמן  ערות הוא חשוב. אני זוכר שהסתכלתי על משהו שהיה כתוב שם תכונות שליליות שהסקתי בערות שזה תכונות שלי. נראה לי שהתכונה לחץ הופיעה בו.

 חלום מספר 2- אני רואה גבר ואישה, כנראה מקומיים בעירי, בני 35-40, מדברים עם גבר ואישה נוספים. תחילה חשבתי שהם ביחד אבל אחר כך ראיתי שהם רבו. (פרשנות בדיעבד: ריב בין הזוגות כנראה). הגבר של הזוג השני סגר עם תא הבגאז' על הבחורה. המקומית התעמתה איתו. הגבר המקומי הסביר לה בדיעבד לאחר שהראשונים נסעו שאולי האישה בבגאז' תבין שהוא לא טוב לה ותעזוב אותו. המקומית הייתה כועסת ועצובה. (נדמה לי שבניגוד לסטיגמה המקומיים בחלום הוצגו בצורה חיובית).

 חלום מספר 3- אני יושב ומחכה במרפאה שבה יש אחות כוסית. השעה כבר מאוחרת ובאתי במיוחד בשביל האחות. אני מנסה למתוח את הגבול. לבדוק מה מותר. עוד לא עשיתי משהו לא חוקי. גם בחלום מיכל חברה שלי. כלומר אני מודע למציאות. באתי כדי להתחיל עם האחות או כדי לבדוק אם היא רוצה אותי. פתאום מצטרפת חברה שלה ששואלת מה הבעיה שלי (בדיעבד: בצורה ארוטית?) ומתחילה לעשות לי מסאז' בזין, מעל המכנסיים בזין ושואלת אותי אם גם פה כואב לי. אני זורם איתה. עדיין לא מגביל את עצמי. במקביל אני קורא איזה מדריך שבו מוסבר באיזה שלב זה כבר נקודת העל חזור (בדיעבד: מבחינה מינית). ידעתי שבשלב חמש זה כבר בלתי אפשרי והייתי בתחילת השלב הרביעי .למרות שהיה שצוין שלב חמש ידעתי שגם ארבע זה כנראה אסור (בדיעבד: מי קובע?). למרות הידיעה החלטתי לקרוא בכל זאת במדריך ואכן היה כתוב שם כך. באיזשהו שלב גם הרופאה האחות המקורית הצטרפה. 

פגישה אחרונה עם מר X בדירת אימו וריב חשוב עם סתיו

קמתי אחרי שכבר ההורים נסעו לנתב"ג. אחרי הצהריים נפגשתי עם מר X. הוא יצא החוצה ועדיין לא קלטתי שזאת הפעם האחרונה בעצם שאנו נפגשים ואני אוסף אותו מביתו הישן. לזכר הימים הטובים ניסינו לעשות את ההליכות באותם הרחובות סביב ביתו. באיזשהו שלב מר X אמר שבעצם בהליכות עצמן לא היינו שמים לב לאיפה אנו הולכים וזאת נקודה יפהפייה לדעתי. זה הדגים לי שכשאני מנסה לשחר משהו בצורה אותנטית, אותה אותנטיות נפגעת. אם X  הוא הדבר המדהים שאני רוצה להשיג, דרך לא טובה להשיגו היא לנסות להשיגו (לעיתים כמובן). דיברנו על הרבה דברים. דיברנו על המעבר דירה שלו בייחוד. סיפרתי שכשאני עברתי דירה לדרום לא ראיתי זאת כמעבר . זה היה יותר מעבר לשנה בדרום ואחר כך לחזור לכרמל. בנוסף לא ממש התייחסתי לעובדה שבצעד זה אני בעצם עוזב את הבית. עשיתי את זה בצעדים מבלי לחשוב על המשמעות האמיתית. תת מודע משפיע? אולי . אולי סתם המציאות. דיברנו על הפגישה האחרונה של ארבעתנו ומר X אמר שיש לי "לייק" על סתיו מאחר ואין לו פייסבוק. דיברנו על כך שגברת Y כאילו בוסית שלו ושזאת פעם ראשונה ששמעתי אותו צוחק על כך בצורה חופשיה. נראה שמר X ממש התבגר. שאלתי אותו מדוע הוא רוצה לגור עם גברת Y. "אני עכשיו כותב את התשובה שלך ביומן. מה לכתוב?" אמרתי ושאלתי. אז הוא אמר סיבה ראשונה- לראות איך הם מסתדרים. סיבה שנייה- הוא כבר רוצה לגור איתה וסיבה שלישית הייתה הוא כבר רוצה לעזוב את הבית, ולטענתו גם לא יחזור. אח"כ אמר לי להפוך את סדר הסיבות אחד ושתיים אם אני כותב זאת ביומןJ. דיברנו על כך שוב, שבפעם הבאה שנעשה הליכות זה יהיה עדיין בסיבובים (מר X אמר שלאחר שהוא יעבור כבר אפשר שיארח אותי בבית אך אמרתי לו שזה לא אפשרי הרי הוא זה שמאז ומתמיד רצה לעשות סיבובים בחוץ כי הרגיש לא בנוח וברור שהשיחות יהיו שונות כשגברת Y בסביבה). ניסנו למצוא את ההגדרה מתי הבית הוא באמת שלך כי אמרתי לו שבעצם אני מרגיש שהוא עושה צעד משמעותי יותר ממני והגענו למסקנה שאם אתה יכול לזיין את השותפים שלך- הבית שלך. מר X עוד לא מעכל שהוא עובר, אמר שרק ב-1/9 בספטמבר הדירה תתפנה על אף שאמרתי לו שזה עוד יומיים. שאלתי את מר X מה הלאה. "עוד שנה מעכשיו אתם: נפרדים, מתחתנים, או ממשיכים לגור ביחד בלי שום דבר דרסטי- מה הסיכויים לכל דבר" מר X השיב "90 אחוז חתונה" וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את המילה הזאת "ו10 אחוז שני הדברים האחרים" ישבנו גם בפארק לזכר הימים הטובים ,למרות שלא היינו יושבים הרבה בפארק הספציפי ההוא. אולם הפארק הזה מזיר לי שהיה פארק אחר שבו ביקשתי ממר X שישקר בשבילי לכרמל לגבי זה שנפצעתי כדי שתחזור אליי או שסתם ניסיתי לשכנע אותו בצדקתי והוא לא אהבת את הרעיון שאפצע. כמו תמיד הייתי מנסה לשכנע את מר X לעשות דברים או סתם לשכנעו שאני צודק. הרבה פעמם בדברים הזויים. פעם זה היה יציאות אחר כך כל מיני רעיונות שלי וכו'.  מזל שנפרדנו אני וכרמל כי הרווחתי כל כך הרבה דברים בחזרה. אחד מהם זה את מר X. אותו אני מקבל ומבין וגם כמעט לא כועס. הוא אולי הבנאדם היחיד שאינני כועס עליו כבר כמעט, גם אם הוא לא מתקשר כמו בעבר. אני הכי חופשי והכי טבעי כשאני איתו ואומר את שעל על ליבי ולמרות שהוא לא מתנהג כפי שהייתי רוצה ואנו מאד שונים אני אוהב אותו. באותה תקופה כבר מר X אמנם לא התנגד, בעצם כמעט אף פעם לא, אבל פשוט לא זרם איתי. לא נשמע לו הגינוי שאעשה זאת. מר X נהיה מצחיק וחכם מאד. דיברנו על הלימודים והוא אומר שלא כל כך הולך לו. דיברנו על כך שהוא  הולך לטחון בקרוב בעבודה. הצטלמנו ועשינו קטעי וידאו בפעם האחרונה ואיחלנו אחד לשני ברות. בזמן האחרון אני שם לב שמר X יותר זורם איתי על קטעים נוסטלגיים . מזכיר לי שמר X אומר לי שגם אני משתנה כלומר לא רק הוא משתנה לטעמי. חזרתי הביתה ונסעתי להביא את סתיו אליי הביתה. כעסתי עליה. לא ברור לי על מה, על זה שאולי היא לא באה אליי עם האוטו במיוחד ואז היא אמרה שאין טעם להתחשבן ושהיא לא מתחשבנת איתי. הבנתי אותה וניסיתי להקשיב כי היא תמיד אומרת שאני לא מקשיב או שאני חושב כך (והפעם באמת הקשבתי לאורך כל הויכוח אשר נגמר כמעט אסון). היא אמרה שחברים אחרים של חברות שלה לא מתחשבנים כך וזה הרתיח אותי. בסופו של דבר נרגעתי ולאחר שעברנו את רוב הדרך בכעס ובשתיקה שמתי לה יד על הרגל. אז התחלנו לדבר על כך שהכעס שלי הוא קצת ביולוגי כי אני אדם שכועס וסיפרתי לה שגם אבא אדם שכועס ואז היא התחילה לדבר על כך שהוא גם אדם שתקוע על דברים והוא לא מרפה כמו למשל בפעם שהיא אמרה לו שהיא לא יודעת מה תעשה בעתיד והוא לא הפסיק לשאול אותה לגבי זה ובאופן כללי לא היה מרוצה מהתשובה הזאת. הרגשתי ממנה קצת זלזול כלפיו והתהפכתי עליה. תקפתי אותה מילולית ואמרתי לה שאני חושב שבנאדם צריך לדעת מה הוא רוצה בעתיד ועד שהגענו הביתה היינו כבר בפיצוץ והרשיתי למחשבותיי לעופף ולכעסי לשלוט וגרמתי לזה להגיע למצב של כמעט אציע לה להחזיר אותה הביתה וכשהגענו אליי לבית והיא נכנסה לחדרי ונשכבה, סימן ל'אני חלשה אך רוצה לדבר'. הגעתי למצב שבו אשכרה אמרתי לה שאני צריך לחשוב על הדברים שהיא אמרה לי ולראות איך אגיב, רמז לכך שאולי אפרד ממנה. אמרתי לה דברים קשים לאחר שאמרה משהו על כך שאני צריך להשתנות. "מי אמר שאת צריכה לשנות אותי?! מי אמר שאני צריך להשתנות?!" (כרגע אגב אתעלם מהסטריאוטיפים שאומרים שבחורות -  מטרתן לקבל גבר רע ולהפוך אותו לטוב). היא גם אמרה דברים קשים על כך שיש לי נפש מעוותת. זה נאמר לאחר שאמרתי לה על עינב שבחרה לא להיות איתי כי אני לא שמח. אמרתי לסתיו שאני לא רוצה להיות שמח ושאני לא בטוח שאהפוך אותה למאושרת. אמרתי לה "יש אחרים שבטוח יהפכו אותה ליותר מאושרת.." ו-"המטרה שלי היא להשיג דברים" . בתגובה היא אמרה שאפשר להיות גם וגם ושהכי חשוב להיות מאושר. היא הייתה רציונאלית ואמרה דבר שנגע לליבי- שאני צריך להשתנות לטובת גם אחרות אם זה לא יהיה היא. כלומר היא חשבה עליי גם בידיעה שלא נהיה ביחד. באיזשהו שלב היא בכתה והייתה אווירה רעה והחלטתי הפעם לקצר את השריפה ולשפוך עליה מים כי רק אני יכול. אני שרפתי ואני אתקן. אמרתי לה שהיא צודקת שאני כועס אבל אני כועס מכל מיני סיבות (בגדול סיפרתי לה איך הרגשתי במהלך היום) וגם הוספתי שאני כועס גם כדי להקצין מצבים, לומר ללכת על הקצה אך גם כדי להרגיש. לעיתים אני מרגיש שאני חווה יותר כשאני כעוס מאשר כשאני שמח. מוסיקה היא אגב יוצאת מן הכלל. סתיו יותר ויותר מבינה שיש לי דברים לא טובים שקרו לי בגלל ההורים, נדמה לי שבגלל שהיא רואה את היחס שלי אליהם עכשיו והיא היא חושבת שתמיד הייתי כזה. קשה לקבל פרספקטיבה אחרת. הייתה שיחה טובה סופו של דבר אם כי די מלחיצה ואחרי שנרגענו אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים אחד את השני נסענו ליומולדת של מורנגה בים.

סיפור אסוציאטיבי על בית הסטודנט

30/5/11- אני יושב על הדשא אל מול בית הסטודנט. בית הסטודנט הוא מרכז החיים של האוניברסיטה. ומה הוא סטודנט בעצם? סטודנט הוא מעין ישות מוזרה . תערובת של אדם צעיר בגוף של מבוגר. אני סטודנט. אני יושב על הדשא מול בית הסטודנט. מתחתיי עולם שלם. אני מביט מלמעלה על העולם הזה. נמלה חומה וקטנה שהולכת במעגלים מוזרים על האדמה החרוכה. מצדדיה ומעליה חתיכות דשא ענקיות מתרוממות אל על. נמלה שחורה גדולה יותר מגיחה לידה והיא זזה למעגל שונה. המעגל לא היה בתוכנית שלה. היא נכנסת לאיור סבוך יותר ואפל יותר של דשא. אני נמצא בתוך הג'ונגל. הנמלה לצדי. אנחנו בורחים ממשהו לא ידוע. אני מסתובב אחורנית אך אין שום דבר. אנחנו רצים ורצים . הכל סבוך ומבולגן. הכל צפוף. העצים ממש בכל מקום ואני לא רואה כלום אך הנמלה יודעת את הדרך ואני נרגע לי במהלך הריצה. אט אט נהיה פחות ופחות צפוף ואני זוכר שרציתי להגיע לים.. הבנתי שאני מכיר את המקום והוא לא אמור להיות מפחיד אז אני שואל עצמי ממה אני בורח. לא הגעתי לים כי בחורה הגיחה לידי. אני יושב לבד, וכותב על הדשא של מול בית הסטודנט ובחורה הגיחה לידי. השמיים סגריריים ואין הרבה אנשים וקר. מה היא רוצה? אני מכיר אותה. משום מה היא צועקת לי "מוציאים להורג את הנמלה!". "את רצינית?" אני שואל. אני יודע ומכיר את הנמלה ומבין למה עושים לה זאת. "מתי ? איפה?" אני שואל. "עוד 5 דקות ליד ארומה" היא עונה, בהיסטריה. אנחנו רצים ביחד לארומה . עשינו זאת מהר, פחות מדקה, למרות שזה נראה נצח עד שהגענו לשם. מחשבות רבות מטרידות אותי במהלך הריצה- אולי היא טעתה? אולי זאת לא הנמלה האת אלא אחרת? אני נזכר שאני רעב. הצבעים מתחלפים אט אט לשחור לבן. אנו מגיעים למדרגות שיורדות למטה אל ארומה. שם, במרחק, אני רואה המון של אנשים שצועקים ומכים בגופה של נמלה ענקית, בגובה 3 מטר וברוחב מטר לפחות אשר תלויה על עמוד תלייה ללא רוח חיים. אני מנסה לשאול מישהו –"למה ?למה הוציאו אותה להורג?". אני רואה שכולם מרוצים מזה אז כדי לא לבלוט בשטח גם אני מורח על חיי חיוך קטנטן. אני כבר לא רואה את הבחורה ומחליט לחזור אחורה. אני מסב צעדיי אל בית הסטודנט ומגיע לנחל. הנחל רוחבו 10 מטרים ואורכו כמה קילומטרים. המים נראים שקטים ורגועים אך ייתכן וזה מטעה. לפתע אני רואה את הבחורה שמקודם. והיא צוחקת לה עם עוד אנשים אחרים בעודה נכנסת לסירה ושטה למרחקים. אני נכנס בעצמי לסירה משלי ושט . אני לבד. הרבה אנשים מסכלים עליי ואני לא מבין למה. אבל בעצם אני מבין. אני לבד. תמיד הייתי לבד. עכשיו, זה נראה לי לא כל כך רע. אני שט על הנהר. עוד3 שעות אני צריך להיות בבית של ההורים לארוחת צהריים בשישי ולפני זה אני צריך להגיע למעגן , להחנות את הסירה ולשלם כסף לחבר'ה על המזח. תכלס סירה ומשוטים חזקים. נראה לי שאגיע לפני. מלמעלה השמיים תכולים. השמש בוהקת. מימיני ומשמאלי שדות אינסופיים . אין בית. אין אנשים. רק טבע. אין רוח. רק אויר. בום!!!!הלב זועק הספינה מזעזעת ואני נופל על ברכיי מעוצמת החבטה ודם נשפך בכל הסירה. הכל נרטב ובוצי אך לא נפלתי למים. הסתובבתי לראות מה היה שם. בחלק האחורי של הספינה ליד המשוטים ישנו חתול שכנראה נחת מהשמיים. הוא נראה פצוע. פצוע אנוש. הדם אני מבין לא שלי. אני בודק אותו. יש לו עוד דופק. אין לו את הזמן הזה עד שאגיע הביתה .אין ברירה אלא לחזור ולהביאו לבית הסטודנט. בכוחות אחרונים אני מגיע לבית הסטודנט ומחנה את הסירה ליד השער. אני מגיע לשומר "אין לך כניסה". הוא אומר. "החתול..!" אני זועק. "החתול פצוע. הוא חייב לראות רופא". השומר מביט בי חצי בזלזול חצי בצחוק ושואל אותי "אתה רציני?!". לרגע נתקפתי חרדה שמא החתול לא עליי. אני מסתכל ולא רואה אותו. איך יכולתי לאבד אותו? לאחר כמה שניות של בלבול אני רואה שהוא פשוט קפץ ממני על המדרכה והוא מדדה לו שם. "הנה הוא!" אמרתי "תראה אותו" נראה כי השומר לא שינה את דעתו.  "החתול!" אני צועק לו. "מה הבעיה שלך?" פניו של השומר נהיו קפואות. הוא לא מזיז שריר. "בסדר" הוא אומר "אבל רק החתול נכנס". "סבבה" אני מוותר. הוא מרים את החתול שזועק לו מעוצמת הלפיתה . אני מחייך אל החתול. "אל תדאג חמוד. עכשיו יהיה טוב יותר." השומר מרים את החתול ומתרחק מהשער. הם שניהם מתרחקים אך אני עדיין רואה אותם. הם נהיים קטנים וקטנים יותר בעוד מתרחקים. גרוע מזה, לצערי אני מצליח לשמוע את השומר אומר לשומר אחר שהתקרב אליו בינתיים, כמעט לוחש לו- "ל.. ארומה!".

נקודות מבט

איזה כיף להתרחק מהציוויליזציה. שקט כאן אהובתי . את שומעת את זעקות התנים ?אין לי מושג אם הם רחוקים או קרובים ועד כמה הם מסוכנים אבל זה לא משנה כי אנו מוגנים בדשא החרישי .נעים לשכב כאן בלילה הקיצי והחמים. ומה את חושבת ילדתי? מדוע את לא עונה? שחקי לך ילדה כי לא נשאר לך עוד זמן רב לחיות. כעת אני ברגע של פיוס עם עצמי ושקט לי מבפנים ומצליח לקלוט מחשבה מהמעמקים שבעתיד אתגעגע לזה. הרגע הזה שבו אני מסתכל עלייך משחקת בפיסת דשא קטנה. לצערי, בעתיד לא יהיה דשא וגם את לא תהיי בסביבה.

איזה כיף כאן. טוב לי שהוצאת אותי מהשעמום האין סופי בבית. אתה יודע אוהד, אתה יכול להיות בעלים גרוע. לשכוח ממני לימים ולילות ולבקש שאחרים יוציאו אותי לטיול. אתה יכול לראות אותי אך לא באמת. לברוח לך לחדרך למעלה ולעשות אני לא יודעת מה. כבר מזמן לא הייתי בחדרך חוץ מאותה פעם יחידה כשעוד לא הייתי מחונכת. אוהד, לא היה לך אכפת ממני תקופה ארוכה. היה לי עצוב. היית להבטחה גדולה ואני כל כך ציפיתי. בעצם, אני לא זוכרת מה רציתי ולמה ציפיתי..

אבל כעת, טוב לי פה עכשיו כאן אתך. איזה כיף כאן.. לרוץ להיות חופשיה.

הוי ילדתי, בזכותך אני מרגיש שהכל אפשרי. האנשים בחוץ הם רעים. את נותנת לי את האפשרות לחלום, להיות , לדעת שהכל אפשרי וצריך רק להעז. זכותך אני מאמין שהטוב ינצח בסוף. כה עצוב לי שאת מסתפקת במועט, ואולי את בכלל לא מבינה. אני כל כך מצטער שלא הייתי שם בשבילך ,אבל כעת אני פה ואנו נהנה ביחד כמו בהתחלה. אל תדאגי , ביחד נביס את המחלה שלך, גם אם היא מחמירה.

איזה כיף כאן. הלילה , הכל אפשרי אוהד . אתה ואני ביחד נגד כל העולם. כיף לי ולכן אתפלש. הנה אתה רואה ?בקלות כה רבה אפשר להתגלגל ולהשתכשך . נו בוא תתפוס אותי... בוא נרוץ מ.ע...כשיו. וואו איזה פרח ריחני. אני חושבת שפה הייתה לאקי ידידתי משכבר הימים לפני שעה קלה

רגע לפני שאנו חוזרים, חייתי שלי, עצמי את עינייך. רגע לפני שאנו חוזרים לסערה, עצמי עינייך ודעי לך שבעתיד יהיה טוב. בעתיד נזכור שנינו את הרגע הזה.

אבל אוהד מדוע שלא תהנה סתם ?מדוע החשיבה המיותרת? תהנה ..אני כאן איתך עכשיו. עזוב את מי שהיית יכול להיות. את מה כמעט עשית . את מה לא עשית. זכור, גם כך אי אפשר לדעת מה יהיה אז חסוך ממך את הכאב ופשוט תהיה. 

מגדת עתידות

יום אחד הלכתי כדי לפגוש אישה שהיא מגדת עתידות. רק רציתי לבחון אותה ובכל זאת הסתקרנתי. לקח לה שנייה להביט בי בעייני כדי שתאמר שהיא לא מוכנה לגלות לי. אני הראשון שהיא מסרבת. אמרתי לה שאעמוד גם בבשורה הכי רעה(פתאום  כבר כן האמנתי לה) אך היא סירבה בתוקף. לבסוף הצלחתי לשכנע אותה , אך אמרה שזה רק בתנאי שלא אחזור אליה יותר.הסכמתי. הלכתי הצידה איתה והיא אמרה אני רואה אותך מחליף אותי בתפקיד מגדת העתידות. הופתעתי כמובן וגם קצת נרגעתי ואף חייכתי לעצמי. אתה מבין מה זה אומר?אני נהייתי מגדת עתידות כשגל שטף אותי. גל של הרס עצמי שכבר היה גדול מדי.גל של אובדנים גדולים. כמעט טבעתי. אחרי שנים השתקמתי והחלטתי לעזור לאנשים עלי כך שאזהיר אותם מעתידם. יש לך עוד תקווה היא אמרה אבל תתעורר עכשיו חרמון. בבקשה תתעורר. התסכלתי במגדת העתידות, חייכתי ויצאתי.הטיפשה הזאת מה היא יודעת?היא אפילו לא מכירה אותי ואין לה שום מושג קלוש מי אני. מגדת עתידות זאת פשוט שרלטנות. גיכחתי לעצמי למה אין גבר שייקרא מגד עתידות.

מחכה

בחור צעיר שוכב במיטה ומביט החוצה אל הלילה. כמה זמן עוד יחכה? מאז שהיה ילד היה מחכה מבלי לנוע.
 מחכה. 
לעיתים שעות היה מחכה מכווץ לקרן זוית. זה חייב להיפסק. אני כבר לא ילד.

והיא

צעירה ויפה כתמיד היא.

מאד חכמה 

משקיפה על כולם מההר 

רגישה, מכילה וחמה.

יש לי רגש פנימי בשבילה.

 לא משהו מוסבר ,משהו מההקדמה.

אולי מקורו במבט טוב מההתחלה. ההתחלה של חיי וגם שלה עם ילדה.

כן אני שומע את צעדייך ואת נשימתך

ואני שמח על כך שיש לי כתף.

את הרגשתך אני רוצה לדעת- הזוכרת? היודעת? האוהבת אותי?

ואת תשובתך הרי אני יודע. יודע מאז היוולדי.

אך כעת שוב כבעבר אני אוהב אותה

"כן ילדי. מאד. מאז יום היוולדי"

ואני גם אוהב אותך אימי. 

דון חואן

מוזיקה ברקע בעוד הוא יושב על הספסל,

ההוא זה דון חואן והספסל נושק לים.

לתפוס פרפר רצה. תפס בכנפיו וחדל

חדל  גם הפרפר , לפחות לפי שעה נדם.

כששחרר את הפרפר גילה שלא רק לפי שעה,

דון חואן המבולבל נשכב וניתן לומר כי חלם,

חלם על מפלצת שחורה בנהר,

חלם על אימא שמנשקת לפני השינה,

חלם על הבחורה איתה טייל כשהיה תם

כן, ההיא שעזב  כשפרפר הופיע על כתפו וציווה עליו: "אל ההר"!

וכשעלה ההר, כעת נזכר בחלומו , גילה כי לא קשה לנשום. לא כל כך קשה לנשום.

התעורר דון שלנו מחלומו ,נכנס למכוניתו לא לפני שהשאיר מכתב

באותיות ובמילים הוא ניסה להסביר איך הגיע עד הלום.

והמכונית, לא יכלה לעצור את דון חואן בעודו דוהר למקום שאין בו שום פרפר ובטח שלא חלום. 

יומן חופשה

יום מספר 6- אני כותב כעת כמה ימים לאחר אותו יום. כעת אני יודע שלא אשוב להיות אותו אדם שהייתי. היה זה היום האחרון שלי בב"ש, לפני החופשה הגדולה  וניסיתי למצות ממנו כמה שיותר. קמתי בבוקר, מלא מרץ ורענן מתמיד. צחצחתי שיניים, שתיתי קפה והתיישבתי לשקוד על מלאכת הכתיבה, אותה הזנחתי זה זמן מה. לאחר מכן, עשיתי כושר, אכלתי ארוחת צהריים שנשארה עוד מאתמול ולאחר ששתיתי קפה , שחור הפעם, הלכתי לבריכה להתרענן קצת. פגשתי שם את אדם שאותו כבר זמן רב לא ראיתי ושחינו להנאתנו שעתיים שלמות. לאחר ששתיתי שייק פירות בדשא של הבריכה התחלתי להרהר על מה אני הולך לעשות בביתי. לאט לאט התחלתי לחשוב שאני לא נמצא במקום הנכון ושעליי להיות בבית. לאחר מכן עלתה במוחי המחשבה שעליי להיות במקום אחר שהוא לא פה אבל לאו דווקא בבית. נהייתי יותר ויותר מבולבל. ניסיתי לברוח נכנסתי להלך מחשבות והגיגים, קצת פילוסופיה , קצת פחדים עם עצמי אך אותו רגש מציק וקבוע של אי ידיעה לא ויתר. רעש של צלצולים ברגע אבל אני בתוך מחשבותיי- הריחות , המחשבות, המראות, הכל מתנקז לדבר מסוים אותו. שוב ושוב הטלפון צלצל. "מעניין מה גודל הבית של ההורים" חשבתי לעצמי שנייה לפני שהטלפון צלצל הפעם ממספר שלא יכולתי שלא לענות לא. דיברתי כמה דקות והתחלתי להתקדם לכיוון הרכבת.

יום מספר 7 – אני בגבעה עם פרחים אדומים. כלניות , רקפות ושאר פרפרים.

 איתי בחורה מאד נאה ומצחיקה.

היא מחייכת, אליי ואנו מתחבקים ומתנשקים. כן, היא הבחורה.

 היא גם מאד חכמה.

 בפנים מערבולת של מחשבות, כי הרי אני יודע שיום אחד ישטפו אותנו נהרות ונגיע , קפואים למצולות.

יום מספר 8 – הקולות והצלילים בסדר הפסח. אנשים שמחים ותינוקות מחייכים. הם המשפחה שלי. מימיני יושב אבי, שמיום ליום אני נהיה דומה לו אך עדיין שונה. הוא מבקש ממני להביא לו את כוס היין ואילו אני קצת שיכור ומביא לו בשמחה עם חיוך. כשהוא מושיט את ידו אני רואה יד חיוורת ולבנה. הזוהי ידו של אבי? פניו כבר לא רעננות כבעבר. נקודות חן, קמטים, קול שמזקין. הוא שמח וטוב לב וזה גורם לי כמעט לבכות. יש איזו סבתא לא מהצד שלי שצוחקת ויש בה משהו קצת סוטה אפילו הייתי אומר אבל כרגע אני מסתכל על אבי והפעם מרחוק. אני רואה אדם שמן, מבוגר, מלבין שיער שזמנו מתקרב. הכיצד זה ייתכן? הרי אך זה לא מזמן שהיה אבי גבר תמיד צעיר ביחס לגילו, עם שפם שחור וקול שהרעיד בצחוקו ובצעקותיו את העיר.

יום מספר 12-  אני שוכב ליד ומסתכל בעיניה החומות והמאוהבות. "מותק , כבר הרבה זמן אני רוצה לומר זאת ...אה...אה...אני חייב להגיד לך שאתה בחורה ממש אבל ממש ממוצעת"... היא מסתכלת עליי במבט מופתע. "אתה בטח אומר את זה לכל הבחורות..." לא עניתי בתוקף ושנינו מתפקעים מצחוק.

יום מספר 14 –היום כשיצאתי מהסופר השמיים הזעיפו פנים. היה ערפל בכל מקום . גשם וברקים הרעידו את עולמי. הסתכלתי על המדרכה והתחלתי ללכת בצעדים מדודים. לפתע שמעתי רעש של חריקה ואחריה יללה. התקרבתי למקום וראיתי את המכונית נוסעת במעלה הכביש, בורחת מאחורי מסך של ערפל ומשאירה אחריה חיה פצועה. החיה חרחרה בקולות שלא שמעתי מימיי אך כשהתקרבתי אליה היא קיבלה כוחות, אחרונים וברחה למות במקום אחר בשתיקה.

המסע

לצלול למטה יחד עם כולם, לבנים כמוני.

האוויר קריר וצלול ואני קטן וקר 

יחד איתי צוללים עוד מילוני פתיתים וחם באופן אירוני

רעבים למשהו. רוצים משהו. אולי לכבוש את ההר

הכישלון מהדהד וגם המכה

המכה כשגיליתי שוב שאני ללא אבחנה

עושה הרבה שטויות עם ובלי כוונה.

יחד איתי עוד פתיתים רבים

חברים לחיים

קרלוס שב הביתה

קרלוס חזר אל אהובתו הישנה.

שנים של הליכה בשבילים בשבילה

את ביתה לא שכח למרות

שפרצופה דהה בדמיונו בין הקירות

ליבו דפק בעוצמה עת שדפק על הדלת

רעש של צעדים וחריקה עיקשת

כן הדלת היא אותה הדלת

אך הגברת היא שונה, זאת זיהה לפי הזרת.

ברקים ורעמים בחוץ , קרלוס אובד עצות.

מאות ומאות של בחורות ולאף אחת אין את אותן האצבעות.

יום הגיוס בבקו"מ

הגעתי בבוקר לחיפה מלווה בהוריי. באולם ההרצאות פגשתי גם בשני חבריי הטובים דאז. אני כבר לא זוכר מי דיבר ואם דיבר בכלל באולם אבל סופו שעלינו לאוטובוסים שהסיענו לבקו"מ. נפרדתי לשלום מהוריי אל עבר חוויה לא ברורה. בבקו"מ קבענו שלושת החברים להישאר צמודים אחד לשני ויהי מה. וכך היה. סערה בחוץ, בדמות צעקות או פקודות חדרה בקושי להכרתנו וכך גם הסערה הפנימית. אותו רחש בחש של בחורים צעירים , מלאי אנרגיות, טיפשות, מין ואלימות היה בכל מקום אבל בהתחלה לא השגחנו בו. היינו ביחד שלושתנו בכל התחנות. בין אם הן כללו בדיקות למיניהן או החלפת ביגוד או חתימה על טפסים. הרגשתי מבולבל. החום, המחנק, הריח. כמות האנשים האין סופית. ההבנה שאני בדרך לעולם חדש. העובדה שזה עולם קצר מועד לא שינתה את תחושת הבלבול שלי. אולי גם הרגשתי חרדה, אולי לא כי הייתי עם חברים. פתאום , באיזשהו רגע חד ומשנה גורלות נפרד אסי ממני וממר X . חיפשנו אותו שוב ושוב אך לשב- אסי אבד. החלטנו להישאר צמודים אני ומר  X ויהי מה. עוד תחנה ועוד תחנה, אני נמצא בהווה , המשעמם, רע ושונה. לקראת הסוף, בשעת בין ארבעים החלטנו אני ומר X בניסיון נואש אחרון להתפצל ולמצוא את חברנו האובד. לא מפקירים חברים בשטח. מר X הלך לצד אחד ואני לשני. חיפשתי את אסי וקראתי בקולו, אנשים נדחפים מולי וצוחקים בגסות. כל מיני בחורים בני 20 בדרגות שאז נראו לי כל כך רמים ממני , זירזו אותי ואמרו לי שיש לי עוד 5 דקות. אני ניסיתי להסביר להם שאני מחפש חבר אבל כנראה שלא דיברנו באותה השפה. סופו שחזרתי לאותו המקום שקבעתי עם מר X רק כדי לגלות שהוא לא חזר. לאחר דקות ארוכת, שבו הזמן עבר כה מהר , ידעתי שאין ברירה ואני לבד. אני הולך להגיע לבד לתחנה הסופית של החלוקה לפלוגות או לבסיסים או לא יודע אם בכלל הבנתי מה קורה סביבי ואם יש תחנה סופית. פתאום בייאושי ראיתי את אסי. כל כך שמחתי והרגשתי הקלה. כמעט רצתי בבכי כדי להתרפק עליו. אסי, בחיוך מזלזל ובביטחון מה שאל אותי לאיפה הלכנו וגער בי שלא חיכינו לו. לא אכפת לי חשבתי לעצמי העיקר שאסי איתי. לאחר התחנה סופית ראינו את מר X וגילינו שגייסו אותו לפלוגה אחרת. מר X אמנם היה לבד , אך נראה שזה לא ממש הפריע לו או שהוא היה פשוט מבואס. לי לא כל כך היה אכפת כי לפחות לא הייתי לבד.  

נסיעה באופניים

מטושטש בחוץ. האופניים מחליקות על הכביש הרטוב. אני נושם עמוק דרך האף והריח המוכר הזה של הגשם שירד עתה עולה בי. אני רוצה להגיע למצב שבו אריח לפני שאראה. הלילה, המצב הזה מתקיים בין כה וכה כי אני רואה מטושטש. אני נוסע בכביש ומנסה להרגיש את הרגע. אני עובר בנייני מגורים ופונה שמאלה בפינת הרחוב. הנסיעה חלקה ,מהירה ונעימה. רעש הגלגלים שחותכים את הכביש הרטוב במידה הנכונה, כל כך מענג. אני עובר את הפלאפליה ומתקרב לתחנת הדלק. לאט לאט אני נשאב פנימה. בצומת אני פונה ימינה . במרחק, גבוה וגדול מגיח מבעד לחשיכה ותאורת הרחוב בית החולים. בלילה, מזווית מסוימת הוא נראה די אפל. האופניים מחליקות על הכביש ואני גם. אני מגיע לחנייה וחולף ליד הביתן שפעם היה שם שומר ואיננו כעת. אני מתקרב לאוניברסיטה ואושרי גדל כי אני כבר מרגיש את זה, אני כמעט בתוכו. בדרך אני חולף על פני  שלושה חבר'ה שחזרו מאיפשהו ובדרכם לאנשהו ושמסיבה לא מסוימת לא התייחסו אליי אפילו. הרי זה קצת מוזר לראות מישהו רוכב אוחז בכידון ביד אחת והיד השנייה מחזיקה דפים מתנופפים, בשעה כה מאוחרת. לו רק היו יודעים איזה דפים אני מחזיק. אני מגיע לשער ומגלה שהוא סגור. איך שכחתי מזה. צריך להסתובב חזרה. האופניים מחליקות על המדרכה מבלי שאדווש כי כעת יש ירידה. אני מסתכל למעלה ורואה את פנסי הרחוב הכתמתמים לבנים שברחוב. אני נזכר בהרבה רגעים בעברי שהייתי מביט בהם דרך חלון באוטו בתור ילד קטן. הפנסים הם ניצבים בתיאטרון שלי ואני פשוט רוצה להגיע אליהם , להתחבר אליהם לאיזה עולם קסום ,אפל וכתום. האופניים נוסעות ומבטי מהופנט לפנסים , והרגעים חולפים להם. אני מחזיר את מבטי כדי לראות שאני כבר בפינה. אני פונה ימינה ופניי מועדות לשער שאף פעם לא סגור. אני מתחיל להרגיש שאני קרוב . בדרך צומחים פרחים ורודים כאילו מתוך הגדר. כעת נדמה לי שאני רואה דמות שניצבת בשער. השומר יוצא אליי ואני רואה שהוא מסמן לי עם ידיו להגיע מכיוון מסוים אבל קשה לי. אני בקושי רואה לאן ללכת. אני רואה מטושטש. אני עובר לאט ובקושי את מסלול המכשולים בצורת גדרות שבדיעבד הבנתי שהוא הקים. אני מחייך אל השומר בכנות. "הגעתי בזמן" אני אומר לו. ברקע, מתחיל להתגבר הגשם שנופל על המחסה של השומר. השומר מסכים שהגעתי בזמן ומשום מה רואה צורך להתנצל בפניי על שעיכב אותי במכשוליו , כמובן לאחר שבדק וראה שאני בסדר. אני מכניס את הדפים מתחת לחולצה ומעלה את האופניים ביד אחת, מעל פיסת קרקע בוצית וצמחית, אל המדרכה. הכל כל כך מטושטש. גשם מתגבר וטיפות נופלות עליי. אני עולה שוב על אופניי, ונוסע במהירות שיא לכיוון הבניין המיועד, מהירות שלא תואמת את העובדה שאני אצטרך עוד מעט לבלום. ברקע ועליי עוד ועוד טיפות חדשות נופלות. הם כבר בכל מקום, מרטיבות כל דבר וכל חלקה נראית לעין ומזכירות לי שהסיפור עוד לא נפתר.

איזה חפץ בחדר מייצג אותי?

אם הייתה פה זיקית הייתי בוחר בה אבל אולי טוב שאין כי במקביל חשבתי על חפץ  שמתאר אותי טוב יותר אפילו. אני מראה. משקף את המציאות של המתבונן בי. אני אוהב שמתבוננים בי. אבל מי שמתבונן בי לא באמת רואה אותי אלא רואה את עצמו ואני יחד אתו. אין בי כנות. הצבעים , החושים, המראות כולם כפי שהיית רוצה לראות את עצמך או את עצמך בי. ומה חושב מי שמנסה להסתכל עליי? הוא כנראה חושב דברים שהוא מכיר מעצמו, בייחוד לצערי ולהרגלי הנוקשה, דברים משמחים שאני חושב שהוא רוצה לראות, או שהוא מבין באיזשהו שלב שאני רק מראה והמראה לא תמיד משקפת את המציאות ויש עוד מראות אחרות טובות ממני. הייתי רוצה לשבור את המראה המזדיינת הזאת לפעמים, ולהיות פשוט אני. המראה היא כמוני- בוחנת, מביטה. אני רואה אתכם. אני קצת חושש שתביטו בי. אני מוכן תמיד למצב שיביטו בי. שיראו כמה שהם יפים ולא יביטו בי.

מסיבת פורים של עומרי

לאחר שבסוף השבוע שעבר עומרי לא הלך למסיבת פורים בבאר שבע הוא החליט שהשבוע אין מצב שהוא נכנס לאותו דיכאון , כמעט קליני הוא מציין בפניי חרישית שהיה שרוי בו במהלך כל סוף השבוע. והוא הולך לדפוק הופעה במסיבת הפורים באוניברסיטה. בגלל מוצאו הסקוטי הוא החליט ללכת בכיוון של חצאית מסורתית. הוא פנה לכל ידידותיו , בנות משפחתו, מכרות וכמובן עובדות בבזק בינלאומי אך לאף אחת מהן לא הייתה חצאית סקוטית. לאחר שחיפש בכל חור והפך כל אבן בכל פינה בב"ש ולא מצא הוא התייאש. לא יצא ממך כלום הוא אמר לעצמו. לעולם לא תצליח. לפתע, ברגע קסום אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות , כשדמדומי הערב הופיעו הוא קיבל השראה. "ידעתי שהשנה אני לא מוותר" סיפר לי כמעט בלחש, כמנסה לתאר לי זיכרון קסום ושקט. חיש מהר הוא השיג גרביים אדומות שהעלה עד לשיפולי ברכיו, כובע ירקרק ועוד שלל אביזרים. "אין ספק" אמרו חבריו אתה הוא שדון תעלול. יש שאמרו שהוא שהתחפושת הראתה צדדים יותר נשיים בהופעתו ואולי הפכהו להומו אך לעומרי לא היה איכפת. הוא עמד במשימה ועמד בה בגאווה, בניגוד לציפיות, בייחוד שלו הוא.

היא כל כך רחוקה

אני מתגעגע אליה. אני לא אשכח
אני לא אשכח את הנסיעה כשהיא כבר בקרקעית האוטו ואחר כך את הטיול ביחד ,כשהיא משאירה את חותמה בפעם האחרונה, ובאופן ספציפי יותר בדיוק מול הווטרינר. באותו המקום בדיוק היא הקיאה לפני 10 שנים לאחר שלקחנו אותה אני ואבא לווטרינר חששתי שהיא אולי בלעה זכוכיות והווטרינר האב היה צריך לתת לה כדור שגרם לה להקיא המון. אני זוכר כעת שלאחר שיצאה מהוטו או מקרקעית האוטו בעצם היא הייתה באותו טיול דווקא נראתה די נמרצת, כמו בטיולים מבשרי רע באותה תקופה כשהיא הייתה מקבלת כוחות אחרונים. היא ניסתה שוב וכתמיד להתרחק מהווטרינר.
התחלתי לשאוב עידוד מהתנהגותה.  אולי היא בכל זאת ,היא תשרוד שוב. "למה אתה מתעכב איתה? הווטרניר כבר מחכה" צעק אבא. התחלתי למשוך אותה, קצת בכוח, לכיוון המרפאה. נכנסנו לחדר ההמתנה ואחר כך לחדר הטיפולים.
ואז היא הורמה לשולחן הבדיקות . היה זה הווטרינר האב בדק אותה. "מההתחלה כשנכנסתם..ראיתי לפי הנשימות שלה ..אין אפשרות אחרת וצריך להרדים" חרץ.
אני חושב שקיבלתי את רוע הגזירה אך בכל זאת הקשיתי ובדקתי אופציות נוספות. ניסיתי לשכנע אותו שאפשר אולי אחרת. אולי רק לדחות בקצת.. הצעתי את פתרון שאיבת המים בריאות מאחר וזה כבר הצילה בעבר.
"יכול להיות שזה יעזור אבל אין טעם. זה צער בעלי חיים כבר והיה צריך לעשות את זה לפני שבוע" אמר.
אבא הצטרף אליי. גם הוא לא היה מוכן לוותר בקלות. "אם אנחנו לא נעשה את זה אז היא תעשה את זה בסוף מעצמה" סיים הווטרינר האב . התחלתי לקלוט.
ואז הציע רודריג שנצא מהחדר. כבר הייתי מוכן בנפשי לצאת אבל אימא אמרה שהיא רוצה להיות ביחד איתה בשניות האחרונות שלה. אני כל כך שמח שהיא אמרה את זה, זה כל כך היה חשוב לי ואפילו אז עוד לא הבנתי כמה. וד"ר רודריג הסכים.
ואז הוא התחיל להכין אותה כאשר העוזרת שלו עוזרת להכין את החומרים. בשלב הזה כבר היו לי דמעות בעיניים כי ידעתי שמכאן אין דרך חזרה. הסתכלתי לתוך העיניים הנוגות שלה וראיתיה שוכבת לה שם בחוסר אונים וכבר לא הייתי מפוקס לגמרי. נדמה לי שאימא אמרה ש"זה טוב ועכשיו היא תפסיק לסבול". פניי היו החלו להירטב יותר ויותר.
ואני הסתכלתי על אבא וראיתי שהוא הולך לפינה של החדר, אולי כי המחזה היה קשה בשבילו לצפייה או כי היה לו קשה לראות אותי .
העוזרת נעמדה לידי וליד אימא שעמדה לידה. "עשיתם את הכל" אמרה.
ואז הווטרינר האב התחיל להזריק לה את חומר ההרדמה ליד שמאל. אימא נעמדה משמאלי ולחצה את יד שמאל שלי חזק חזק ואני חושב שממש תמכה בי פיסית. ומבעד לדמעות ניסיתי להרגיש אותה בפעם האחרונה.
לפתי הבחנתי שהווטרינר האב מנסה ללא הצלחה להזריק לה את החומר. אור שטף את אותי ואת כל החדר לפחות.
באותן השניות חשבתי לעצמי על כמות פעמים שהיא הצליחה להינצל מהמוות לאחר שכבר הייתה במרחק נגיעה ממנו והייתי גאה בה. כשסיפרתי זאת לאימא היא אמרה שבשלב שזה קרה היא קיוותה שהיא לא סובלת.
ואז הווטרינר האב החליף את היד המיועדת. בתוך כמה שניות כבר הלשון נשמטה וריר התחיל ליזול לה מהפה. אימא לקחת אותי הצידה כדי שלא אראה את המחזה.
ואני עוד הספקתי להסתכל עליה מוטלת שם על שולחן הטיפולים הכסוף כשהווטרינר האב והעוזרת לידה מפרפרת בין חיים ומוות. "זהו, היא כבר לא אתנו. היא כבר לא אתנו". אמר הווטרינר האב. יצאנו מהחדר טיפולים לכיוון חדר הקבלה. הם המשיכו לטפל בגופתה ואנחנו הסתכלנו עליהם דרך האקווריום מבחוץ.
התחלתי להסתכל על מודעות התודה שתלויות אצל הווטרינר בקיר שבחדר קבלה. זה נקקר"מפי כלבים", חיים נפטרים. בעודי עושה כן, דלת נפתחה וקרני אור חדרו לחדר הקבלה. נכנס אדם עם גור או גורה למרפאה.
שילמנו ויצאנו הביתה. "עשיתם את הדבר הנכון" אמרו הווטרינר האב והעוזרת לפני שעזבנו אותם.
ויצאתי הביתה לכיוון האוטו והסתכלתי למטה . בפעם הראשונה מזה 11 שנים וכמה ימים לא היה שם כלום. החברה הכי טובה שלי שבזכותה הרגשתי שמותר וצריך לחלום ושתמיד הייתה היא שם בשבילי, לא הייתה. אהובתי הראשונה והגדולה ביותר.
אז דעי לך שאהבתי אותך ותמיד אוהב. אני מקווה שהייתי בעלים טוב ואם עשיתי טעויות ועשיתי, אני מקווה שאת סולחת.

וכעת בחלוף השנים אני חושב על הזיכרונות הרבים שהתגבשו לזיכרון כללי ורחוק. אני חושב על הרגש שהתעמעם. אני חושב על הבכי שכבר אינו כבעבר. אני חושב על הזמן הקצר שהיינו ביחד.זמן כל כך קצר. אבל הזמן הזה. הזמן הזה

שיחת נזיפה במר X

  לקחתי את מר Xלשיחה נוקבת בעוד אנו עושים סיבוב ליד הבית בצפון . הסיבה לשיחה הייתה שאני לא מרוצה מהיחס שלו . נראה שהוא מתנתק. חשבתי שזה קשור לעובדה שהוא מתבגר , כלומר משתנה בקווי החשיבה שלו- וכבר רואה אותי בעיניים אחרות. חשבתי שאולי זה קשור לעובדה שהוא רוצה להיות יותר עם מור. חשבתי שאולי הוא כועס עליי. הרבה פעמים מר X מעורר בי כעס. אני מייצר ויכוח ביני לבין עצמי איתו  ועושה רומינציה. מה אני אגיד ומה הוא יגיד וכו'. יש בי הרבה רמות של כעס כלפיו. אינני יודע מה הסיבות לכך אך זה קשור בציפיות שלי ממנו. קשור באכזבה ממנו לעיתים. חשבתי כיצד לבצע את השיחה והחלטתי וכך עשיתי לפתוח אותה בשאלה כלפיו איך הוא רואה את החברות שלנו בעתיד. מה הוא היה רוצה. עשיתי זאת כי פעמים רבות אני מבקר את מר X ויוצא שאני רק משחרר קיטור ומדבר ברוב הזמן ולא באמת מנסה לגלות את הסיבה או שיוצא מצב שהוא מתחמק . כלומר ניתוב השיחה גורם לכך שאני מחליט לשים את הדגש על משהו והוא מתגונן או נותן סיבה או מבקש ממני דוגמאות. רציתי ש מר X יגיד בעצמו. במהלך השיחה הוא אמר שהסיבה להתרחקות היא תקופת המבחנים. הוא יודע שהוא לא היה בסדר. הוא חושב שגם אני לא טלית שכולה תכלת אבל שהוא יודע שהוא אשם. כרגיל בין מה שמתרוצץ אצלי בראש לבין מה שהסיבה האמיתית להתנהגותו של מר X ( הפעם)-היה מרחק גדול. בכל זאת אמרתי לו שתמיד זאת הסיבה וניסיתי להבין יותר לעומק. דיברנו גם על כך שאחת הסיבות שדיברתי על כך היא שאני רוצה שבעתיד יהיה לי מצפון נקי אם לא נהיה חברים כי אני ניסיתי.  זה שיקול חשוב והודיתי בחשיבותו אך הוא לא היחיד. שיקול חשוב הוא שאנו מתרחקים ורציתי לדעת למה זה קורה מבחינתו. מר X אמר שהוא מתרחק מכולם ולא רק ממני וזה בגלל הלימודים. אהבתי שהוא אמר זאת. אני לא בטוח שאני צריך להיות גאה בכך אך אהבתי זאת. בכל זאת, בסוף השיחה אמרתי לו שאם יש משהו שהוא היה רוצה לשנות, שהוא רוצה ממני, שיחשוב . צחקנו על כך שאם הוא מחפש חברות לקשר ארוך טווח, מישהו עם זין ארוך, או כל דבר אחר אפילו לקשר קצר טווח שידבר איתי(?). היינו שנינו בלחץ מבחינת הזמנים לפני הפגישה אבל הייתה פגישה טובה ואני שמח שדיברנו. אני שמח שדיברנו בייחוד כי אני מתנקה בשיחות האלו עם מר X. אני מבן שאני טועה במה שאני חשוב ואני שמח על כך כי זה מקל עליי. אמנם אני מגלה שאני מגזים מאד אבל משום מה רק לאחרונה זה מפריע לי וגם , לא בצורה חזקה מספיק כדי שאפסיק. אני מעדיף לטעות שמישהו רע אליי ומאשר לטעות שהוא טוב אליי. אני בייחוד נהנה בשיחות הללו כי אני מדבר עם חבר משכבר הימים, חבר טוב, הרבה חוויות ביחד כבר מאחורינו. אני אוהב אותו. בכ שיחה בסופו של דבר, אני כן חושב שיהיה טוב ואם לא מספיק אז לא מאוחר לשנות את הגישה. אני אוהב את השיחות כי יש בהם מוטיב חזרתי. באמצעות השיחות ני חוזר לנעורינו שבהם היינו מקיימים את אותן השיחות מאותן הסיבות ואותן התוצאות.