אין אלוהים, לפחות לא כפי שאנו מבינים אותו

בתוך האדם קיימת חרדה. החרדה בהגדרה היא מפני דבר שהוא אינו יודע. האדם בעבר לא הבין הרבה דברים בעולם. כנגד כל דבר שהוא לא הבין וגרם לו לחרדה הוא המציא רעיון שיוכל להתעסק בו ולהירגע. רעיון שיסביר הכל. בכל מקום בכדור הארץ באלפי השנים האחרונות ,האדם המציא לו אלילים. תרבויות שלא באו במגע עם תרבויות אחרות עבדו והתפללו לאלילים שדומים לאלים בתרבויות אחרות. האלים היו דומים בתכונותיהם, בצורת ההתייחסות אליהם הרבה מעבר לדמיון מקרי, מה שגורם לי לחשוב שאולי מבחינה בילוגית וכימית אנו בנויים לפעול בצורה מסוימת לגבי מחשבה/רעיון מסוים .
במרוצת הזמן האדם התפתח והחל להבין הרבה אירועים ותופעות. הוא הפסיק גם להאמין בדבר
דומם כבעל כוח מסוים. תובנה שלנו נראית כיום מאד הגיונית אך בעבר לא הייתה קיימת פשוט.
הוא החל להאמין כתוצאה משני גורמים אלו בקיומו של משהו מופשט ביותר. דבר אחד וכול יכול. הוא המציא את האלוהים שיסביר לו את הדבר העיקרי שלא הצליח לפענח גם כיום- המוות.
המילה הנוראית הזאת. מה איננו מבינים בקשר למוות? האם הוא מה שאנו חושבים שהוא?פשוט הפסקת קיומנו? אולי יש משהו שאנו לא מבינים- שאנחנו לא יכולים להבין עם כמות הידע שיש לנו. אולי אם לא נפחד ונמשיך להתפתח, מבחינה מדעית נגיע להבנה של מהו המוות. אולי המוות הוא משהו שונה מאיך שאנו כרגע תופסים אותו, אולי יש חוק מסוים שעדיין לא גילינו. כרגע איננו יכולים להבין והתוצאה היא שאנו חיים בצל מחשבה נוראית מכל- שיום יבוא ולא נהיה פה. אני לא אהיה פה תמיד.

בועה ורודה

מאי 2010 - שלשום הייתי בארוחת חג שבועות עם החבר'ה מהמחלקה, של שנה שעברה. יום לפני זה כתבתי על כך שאני מצטער שקצת התנתקתי מהם אך זה היה צער מבוקר. שחררתי רגשות של עצב ואכזבה בתקווה להמשיך הלאה וללמוד מטעויות. ניסיתי לשלוט במצב, ביני לבין עצמי, אך כמו שגיליתי כבר בעבר זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בארוחה הבנתי שעברה שנה מאז התנתקתי מהם. שנה של פרידה מכרמל. שנה של בועה בתוך עצמי מהרבה בחינות. מעט מדי ומאוחר מדי.
 לפעמים הייתי נפגש עם חלקם והייתי משתף אותם בדברים אישיים. במהלך המפגשים האלו הצטערתי בתוך עצמי ולעיתים גם כלפי חוץ, שהתנתקתי. בשיחות איתם התרוקנתי מהמועקות שהיו לי,מעין משהו פרימיטיבי והכרחי,והמשכתי הלאה, שוכח. דברים ממשיכים להשתנות גם אם אני לא מודע להם ומכיר בהם.אנשים חווים חוויות, נפגשים ,מתחברים ואילו אני ממשיך לחיות בבועתי. במפגש שלשום הרגשתי בפעם הראשונה לא שייך. רגש שפעם , בזמנים אחרים, ניסיתי להימנע ממנו בכל מחיר. רק שיאהבו אותי, שירצו בי. כמה רציתי שירצו בי, מכל הבחינות. איך זה יכול להיות שאני לא זוכר מה קורה בחייהם של אנשים אחרים? איך זה יכול להיות שאני שוכח אנשים קרובים? איך מה שאני זוכר זה בייחוד דברים רעים? ההדים הגבוהים שנוצרים אצלי כתגובה להתנהגויות של אחרים כלפיי שאני תופס כפוגעות בי מתווספות להדים של המחשבות שלי שבמקרים רבים אני היחידי שחושב אותם- כדוגמת איך לא רציתי להיות זה בחבורה שנשאר שנה ובגלל זה התנתקתי גם אם לא במודע. לא רציתי להיות החבר המוזר מהשנה הראשונה, אז לא הייתי פשוט. בכל יום מחדש השמש זורחת ואחר כך שוקעת, ואילו אני שוקע בתוך עצמי, מקיץ מדי פעם משנתי, וחוזר לשקוע.

על הכתיבה

מאי 2010- למה אני כותב בעצם? אני כותב כדי שלא אשכח. אני לא רוצה לשכוח, כי אז מה משמעות החוויה. אם אשכח אולי כן אזכור ששכחתי משהו ואדע. אדע שהיה משהו שיכול היה לשנות חיי. את הוויתי ואת מי שאני. אני לא רוצה ששום פיסת מידע שלי עליי, תינתק משאר חברותיה ותתעופף לה. לא שייכת לכלום. ללא בית. תלושה מהמציאות. אני כותב כדי שבעתיד אסתכל על מה שכתבתי ואזיל דמעה. אני אוהב לבכות כי הבכי גורם לי להרגיש אדם טוב יותר. גם הקריאה על הדבר הכי בנאלי שכתבתי, יכולה לגרום לי להזיל דמעה, כי גם אותו דבר קרה בתקופה שכבר לא קיימת. אני כותב כדי לשכוח מהחרדה. ממנה אני רוצה לשכוח. אולי לא לשכוח לגמרי, כי היא חלק ממני, והיא גורמת לי להיות מי שאני, גם על חלקיי הטובים. אני כותב כי אני רוצה לפרוק את שעל ליבי. הכתיבה היא דרך שלי לדבר עם עצמי בצורה רגועה והגיונית. זמן של שקט עם עצמי, גם אם בחלק ניכר ממנו יש לחץ. זמן של שקט לפני שאני יוצא לסערה של העולם האמיתי. בעיצומה של הסערה אני כבר מתחיל לזכור- יש גם אי של שקט, ומצאתי אותו. אני כותב כדי להשיג שליטה. באמצעות הכתיבה אני מצליח לעצור את הזמן מלכת. דרך הכתיבה אני מבין דברים אחרת. נזכר בדברים שלא שמתי עליהם את הדעת מספיק וחושב מחשבות נוספות ואחרות. כשאני כותב אני מרגיש מיוחד. אני רוצה להרגיש מיוחד בעיני עצמי אך בייחוד בעיני אחרים. אני רוצה לפרסם את כתביי בעתיד ושהשפעתם בעולם תהיה כה עמוקה כך ששמי יזכר לעד. עדיין, משהו חסר.

סיפור: רב הנסתר על הגלוי

מאי 2010 - אני רץ ברחוב בדילוגים ארוכים. בין דילוג לדילוג אני מרחף קצת מעל הקרקע. אני מנסה להגביר מהירות אבל לא מצליח.הצעדים ממשיכים להיות ארוכים ולא מספיק מהירים.אני מסתכל אחורה אך אין אף אחד. השעה לא ברורה. בסופו של דבר אני מגיע הביתה ופותח את השער. אני מצלצל בדלת. לפתע אני חושב שאולי אין אף אחד בבית. מהר מאד אני בטוח שאין אף אחד. הדלת ניצבת מולי. רק אותה אני רואה, גדולה מאד וכהה מאד. סוף סוף, אימא פותחת לי את הדלת. היא נראית קצת מודאגת אך לא יותר מדי. אני שמח שהיא לא דאגה יותר מדי, ושהיא לא מאוכזבת ממני. מצד שני אני שמח שהיא כן קצת דאגה לי. אני עולה במהירות לחדרי שבקומה השנייה. אפילו אני מופתע מכך. ברקע, במערכת, מתנגנת מוסיקה שאני אוהב. לאחר כמה שניות של ישיבה על המיטה ,אני מתחיל לחפש דברים לקחת לדרך. אני לא מוצא את משחת השיניים. אני לוחץ חזק על הכפתור של המערכת ,סוגר אותה וחוזר למטה. אימא כבר עסוקה בענייניה. היא הפסיקה לתהות לגביי.היא התרגלה למי שנהייתי או למי שתמיד הייתי, והיא הבינה את זה פשוט באיחור. אני מסתכל עליה עסוקה בפינוי המדיח ואומר לה שאני הולך. היא מסתכלת עליי ,מחייכת ואומרת לי תיהנה. אני נעצר לרגע ,אך לבסוף יוצא החוצה לא בלב שלם אך גם לא בלב כבד וממשיך את הריצה שהופסקה. שוב באותם דילוגים ארוכים ומייגעים ,ליעד שכיום לא ברור לי, אבל אז הוא כנראה כן היה.

סיפור: מפגש עם טיפה

מאי 2010-על עדן החלון, מחליקה לה טיפה. בחוץ סופה. החלון הוא קר ושקוף ואני מביט בו. פתאום לרגע, איזה זיכרון חמקמק של מקלחת קרה שעשיתי כילד, גואה בי. לטיפה לא נשאר הרבה זמן עד שהיא מגיעה לתחתית החלון. היא לא מאטה. בהבזק ולהבזק של שנייה אני מסתכל מהר סביב, כדי לראות אם מישהו שמע את הצעקה שנפלטה, כנראה ממני. אין פה אף אחד. אני חוזר להסתכל על הטיפה.
מימלימטר לפני שהגיעה לתחתית החלון, נדמה לי שהיא הספיקה להאט קצת.
זמן מה אחר כך פתחתי את החלון, שקודם חששתי לפתוח, רק כדי לראות שהסופה כבר שככה ואיננה. בהיתי בעצים הירוקים והנאים בגינתי. האויר היה חמים ונעים והציפורים צייצו. התחלתי לחייך לעצמי בפליאה על דמיוני הרב ממקודם. רגע לפני שסגרתי את החלון, הספקתי אני לראות עלה שהתעופף באויר, רגע לפני שהוא נוחת על האדמה.

הלילה הזה

לילה מלא בכוכבים.אני יוצא, כמו תמיד, בשעות הקטנות של הלילה החוצה.לילה מלא בכוכבים רחוקים מאד, חלקם כבר לא קיימים. אני שואף מלוא ראותיי את האויר הצח, כמה שאני אוהב את ריח הקיץ.הלילה השמיים הם חסרי עננים לגמרי. מי שמביט אל השמיים בלילה זה,יראה שמיים מוארים כמו שלא ראה מימיו. אני מתיישב לי על החומה הנמוכה בגינה של הבית שלי ומשתאה. לילה שנצרב בלב של כל אחד שמודע לו.אני נשכב על החומה ומביט למעלה. הלילה הוא יפה, בכל מקום בארץ. אני סופר כוכבים ורואה שאין כל כך הרבה הלילה.בלילה הזה יש אינסוף כוכבים, פשוט אי אפשר לספור.
אני רואה לפתע כוכב נופל. אחריו עוד אחד. כבר לא נשארו הרבה כוכבים! לילה שקט, רגוע ומלא חיים גם יחד. לילה שמי שהתמזל מזלו להיחשף אליו, וחזה בו בלב שקט, חייו לא היה כפי שהיו. נהיה לי קר, האויר נהיה קר, והראות לא טובה. הלילה לא אשאר למטה, אחזור למיטה קצת בפחד. אני מקווה שמחר יהיה לילה יותר טוב. 

סיפור: ושוב...מפגש נוסף ולא צפוי עם טיפה

טיפה קטנה מגיחה מהשמיים המעוננים. יום אפור וקר ברחוב צדדי שבו נדמה כאילו החיים עצרו מלכת. טיפה קטנה נוחתת על המדרכה. צפיתי בה.נדמה הייתי שהיא תתנפץ לטיפות קטנות יותר. כשקירבתי את מבטי אליה, ראיתי אותה, מופתעת אך שלמה לגמרי. קטנה ונמרצת. נוזלת ומחליקה לה על הפסים שבין הבלטות של המדרכה. מסביב, שלוליות גדולות ועמוקות ובתוכן מיליוני טיפות שצוהלות וצורחות אחת לרעותה וגם לטיפות האחרות שבחוץ, שיבואו, שייכנסו גם הן. הפניתי את מבטי אליהן וכשהחזרתיהו, גיליתי שהטיפה הקטנה נעלמה מעיניי. נדמה היה לי שאיבדתי אותה לתמיד.
טיפה קטנה בלב הכאוס הזה, מתקדמת בצורה מהוססת אל אחת השלוליות. הסתכלתי עליה.האם זאת הטיפה הקטנה ממקודם?הטיפה נעצרה לשנייה והביטה בי. הטיפה הראשונה הקרינה אושר ואילו זאת שפה, כאן, עכשיו, ברגע זה, היא לא. היא בייחוד בודדה ומפוחדת. באותם רגעים ממש, הטיפה נכנסה פנימה.
לפני שעזבתי את המקום, ראיתי בזוית עיני משהו יוצא מאחת השלוליות. חזרתי על עקבותיי במהירות וראיתי את מה שנדמה כמו שתי הטיפות הקודמות שפגשתי עומדות מולי ועוד טיפה שלישית שלא זיהיתי, טיפה שלא ידעתי עליה כלום. הטיפות החלו מנערות מעליהן טיפות מים אחרונות מהשלוליות האחרונות שנמצאות בימי החורף האחרונים. הרהרתי ביני לבין עצמי האם באמת אלו בדיוק אותן הטיפות ממקודם?רציתי לשאול אותן עוד משהו. בעודי מביט בהן, החלו הטיפות להתקרב אחת לשנייה, עד שלבסוף, התמזגו לטיפה אחת.הטיפה החדשה הביטה בי כמעט באדישות והמשיכה לה לדרכה.
טיפה זרה מתקדמת ברחוב צדדי ונטוש.איש עומד ליד שלולית ומסתכל עליה מתרחקת ומתרחקת. ממרחק, השמש מתחילה להפציע, ומסמנת את תחילתו של יום חם.    

אבא כבר בן שישים

מאי 2010 - אתמול הייתה יומולדת לאבא. גיל שישים. אבא שלי בן שישים. אני כמעט ולא מרשה לעצמי לחשוב על  כמה אבא מבוגר. אמנם בתקופה האחרון היו לי מחשבות על כך, אך הצלחתי להתעלם מהן, גם כי כעסתי עליו וגם כי הייתי עסוק יותר בעצמי, ויש קשר בין שתי הסיבות הללו. קל לכעוס כשאני מרוכז בעצמי.
תקופה ארוכה גם לא היה איכפת לי. אני לא יודע האם החוסר איכפתיות שלי היא תגובה לדברים שמאד מפחידים אותי. אני מאמין שבחלק מהמקרים התשובה היא כן. למשל, כשאני מדבר על עצמי עם אחרים.
הזמן באמת לא עוצר. אני צריך לנסות להציע לו לעשות דברים ביחד. חשבתי להציע לו לנסוע איתי לדרום אמריקה בשנה הבאה או אולי הקיץ. אולי לעשות ביחד את שביל ישראל. מחשבה בכיוון אחר לגמרי היא לשכנע אותו לכתוב ספר וגם לתת לו לקרוא קטע מהיומן שלי כדי לתת לו דחיפה לכך.
אני אוהב את אבא מאד אך בקושי מראה את זה.אני לא אומר לו שאני אוהב אותו או מחבק אותו, כי זה מביך אותי. גם כשאני מראה, רק חדי העין יבחינו בכך. אף על פי כן הוא מבין שהשתניתי.
 מחר מתחיל שבוע חדש. מלחמות קשות ביני לבין עצמי יתחוללו אך עליי לזכור גם לשים לב לרקע. לדברים הקטנים והיפים שנמצאים בכל דבר שעושים, ושנעלמים מעיניי כל כך הרבה פעמים. לנסות, קצת, להיות שמח בחלקי.