מאי 2010 - שלשום הייתי בארוחת חג שבועות עם החבר'ה מהמחלקה, של שנה שעברה. יום לפני זה כתבתי על כך שאני מצטער שקצת התנתקתי מהם אך זה היה צער מבוקר. שחררתי רגשות של עצב ואכזבה בתקווה להמשיך הלאה וללמוד מטעויות. ניסיתי לשלוט במצב, ביני לבין עצמי, אך כמו שגיליתי כבר בעבר זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בארוחה הבנתי שעברה שנה מאז התנתקתי מהם. שנה של פרידה מכרמל. שנה של בועה בתוך עצמי מהרבה בחינות. מעט מדי ומאוחר מדי.
לפעמים הייתי נפגש עם חלקם והייתי משתף אותם בדברים אישיים. במהלך המפגשים האלו הצטערתי בתוך עצמי ולעיתים גם כלפי חוץ, שהתנתקתי. בשיחות איתם התרוקנתי מהמועקות שהיו לי,מעין משהו פרימיטיבי והכרחי,והמשכתי הלאה, שוכח. דברים ממשיכים להשתנות גם אם אני לא מודע להם ומכיר בהם.אנשים חווים חוויות, נפגשים ,מתחברים ואילו אני ממשיך לחיות בבועתי. במפגש שלשום הרגשתי בפעם הראשונה לא שייך. רגש שפעם , בזמנים אחרים, ניסיתי להימנע ממנו בכל מחיר. רק שיאהבו אותי, שירצו בי. כמה רציתי שירצו בי, מכל הבחינות. איך זה יכול להיות שאני לא זוכר מה קורה בחייהם של אנשים אחרים? איך זה יכול להיות שאני שוכח אנשים קרובים? איך מה שאני זוכר זה בייחוד דברים רעים? ההדים הגבוהים שנוצרים אצלי כתגובה להתנהגויות של אחרים כלפיי שאני תופס כפוגעות בי מתווספות להדים של המחשבות שלי שבמקרים רבים אני היחידי שחושב אותם- כדוגמת איך לא רציתי להיות זה בחבורה שנשאר שנה ובגלל זה התנתקתי גם אם לא במודע. לא רציתי להיות החבר המוזר מהשנה הראשונה, אז לא הייתי פשוט. בכל יום מחדש השמש זורחת ואחר כך שוקעת, ואילו אני שוקע בתוך עצמי, מקיץ מדי פעם משנתי, וחוזר לשקוע.
לפעמים הייתי נפגש עם חלקם והייתי משתף אותם בדברים אישיים. במהלך המפגשים האלו הצטערתי בתוך עצמי ולעיתים גם כלפי חוץ, שהתנתקתי. בשיחות איתם התרוקנתי מהמועקות שהיו לי,מעין משהו פרימיטיבי והכרחי,והמשכתי הלאה, שוכח. דברים ממשיכים להשתנות גם אם אני לא מודע להם ומכיר בהם.אנשים חווים חוויות, נפגשים ,מתחברים ואילו אני ממשיך לחיות בבועתי. במפגש שלשום הרגשתי בפעם הראשונה לא שייך. רגש שפעם , בזמנים אחרים, ניסיתי להימנע ממנו בכל מחיר. רק שיאהבו אותי, שירצו בי. כמה רציתי שירצו בי, מכל הבחינות. איך זה יכול להיות שאני לא זוכר מה קורה בחייהם של אנשים אחרים? איך זה יכול להיות שאני שוכח אנשים קרובים? איך מה שאני זוכר זה בייחוד דברים רעים? ההדים הגבוהים שנוצרים אצלי כתגובה להתנהגויות של אחרים כלפיי שאני תופס כפוגעות בי מתווספות להדים של המחשבות שלי שבמקרים רבים אני היחידי שחושב אותם- כדוגמת איך לא רציתי להיות זה בחבורה שנשאר שנה ובגלל זה התנתקתי גם אם לא במודע. לא רציתי להיות החבר המוזר מהשנה הראשונה, אז לא הייתי פשוט. בכל יום מחדש השמש זורחת ואחר כך שוקעת, ואילו אני שוקע בתוך עצמי, מקיץ מדי פעם משנתי, וחוזר לשקוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00