מאי 2010- למה אני כותב בעצם? אני כותב כדי שלא אשכח. אני לא רוצה לשכוח, כי אז מה משמעות החוויה. אם אשכח אולי כן אזכור ששכחתי משהו ואדע. אדע שהיה משהו שיכול היה לשנות חיי. את הוויתי ואת מי שאני. אני לא רוצה ששום פיסת מידע שלי עליי, תינתק משאר חברותיה ותתעופף לה. לא שייכת לכלום. ללא בית. תלושה מהמציאות. אני כותב כדי שבעתיד אסתכל על מה שכתבתי ואזיל דמעה. אני אוהב לבכות כי הבכי גורם לי להרגיש אדם טוב יותר. גם הקריאה על הדבר הכי בנאלי שכתבתי, יכולה לגרום לי להזיל דמעה, כי גם אותו דבר קרה בתקופה שכבר לא קיימת. אני כותב כדי לשכוח מהחרדה. ממנה אני רוצה לשכוח. אולי לא לשכוח לגמרי, כי היא חלק ממני, והיא גורמת לי להיות מי שאני, גם על חלקיי הטובים. אני כותב כי אני רוצה לפרוק את שעל ליבי. הכתיבה היא דרך שלי לדבר עם עצמי בצורה רגועה והגיונית. זמן של שקט עם עצמי, גם אם בחלק ניכר ממנו יש לחץ. זמן של שקט לפני שאני יוצא לסערה של העולם האמיתי. בעיצומה של הסערה אני כבר מתחיל לזכור- יש גם אי של שקט, ומצאתי אותו. אני כותב כדי להשיג שליטה. באמצעות הכתיבה אני מצליח לעצור את הזמן מלכת. דרך הכתיבה אני מבין דברים אחרת. נזכר בדברים שלא שמתי עליהם את הדעת מספיק וחושב מחשבות נוספות ואחרות. כשאני כותב אני מרגיש מיוחד. אני רוצה להרגיש מיוחד בעיני עצמי אך בייחוד בעיני אחרים. אני רוצה לפרסם את כתביי בעתיד ושהשפעתם בעולם תהיה כה עמוקה כך ששמי יזכר לעד. עדיין, משהו חסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא לא להשאיר הודעות בין השעות 14:00 ל-16:00