פרשנויות שגויות אבל בתכל'ס יום משעמם...

אתמול קמתי באיחור קצת והגעתי על הקשקש . לא קמתי ברצון כל כך כי  הרופאה הייתה במטבח וניקתה, מה שגרם לי להרגיש לא נעים ,כי אני גרמתי ללכלוך. בנוסף, הרגשתי שהיא אנטיפטית לאחרונה (אני מקווה שכשרשמתי את זה לא ייחסתי את זה לקימה המאוחרת שלי) וזה הזכיר לי כל מיני דברים רעים לגביה וגם נזכרתי שבתחילה חששתי מלגור אתה כי יש בה משהו לא נעים. היום הבנתי שזה קשקוש שהיא לא נחמדה כי היא הייתה סופר נחמדה אליי ונתנה לי האופניים והסיבה שהייתה אנטיפטית אליי הייתה סך הכל דוגמא לבעיה יותר שהייתה לה והיא לחץ לפני בחינה. מצד שני אולי איך שהשני מתנהג היא לא הדרך היחידה לשפוט אותו אלא אני צריך להחליט מעבר להתנהגויות שלו. למאיה יש אכן קטעים שמפריעים לי כמו איך שהיא מדברת על תמר ואיך שהיא מדברת על חברה שלה חן וכו'.  הניסוי התנהל ,אני מקווה, כי לא העברתי לברד את הצילומים בצורה טובה. יצא לי לדבר עם מאיה שערכה ניסוי לידי-מערכות היחסים שלי מתעצבות לפי בנאדם השני (קשור אגב לנקודה הקודמת של איך אני שופט אנשים) . עם מאיה זה קצת צחוקים טפשים אבל ברמה יותר מתוחכמת. פגשתי מישהי חמודה שעושה מחקר מודרך אצל הניק והייתה לה בעיה עם המיקרו. פגשתי גם את !&@^^@% ואת &@&@@6 וגם את @@&&@&@&. אחר כך ישבתי עם דימה ושתינו קפה. דימה משתמש במעין פלאפון/מיני מחשב. דיברנו בייחוד על המחקר מודרך. בערב מישהי שלחה לי במייל שמצאתי חן בעיניה והציעה לי לצאת. אני חושב שהיא לא נראית משהו אבל הסכמתי. תו והושפעתי מזה ושלחתי מייל באותו הסגנון לאחת משם @)#*#1). השקעתי הרבה שעות  בקניית איי פוד דרך האינטרנט. השקעתי עוד 200 שח בשביל לקנות זאת מחברה אמינה. בערב הלכתי לר.פ וראינו ביחד סרט של וודי אלן יחד עם עוד חברה שלה. יצא לי לדבר עם החברה אחרי שסיימנו את הערב. טיפוס מעניין אך מאד מוזר ולא סגור על עצמו. היא תחילה ליוותה אותי למרות שזה לא היה בדרך שלה, באמצע דיברה עם מישהו בטלפון. כנראה רצתה לשכב איתו. ישבנו ליד מקום של נרגילה כי רצתה בכך. קשה לה להתרכז בשנים האחרונות, לוקחת ריטלין, בנוסף היא יצירתית וכראייה נוהגת לכתוב.

שיחת טלפון

יום ראשון הייתי בקורס דרך העבודה מהבוקר עד אחרי הצהריים. אחר כך חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד. בערב קיבלתי שיחת טלפון מ-ע.ס. דיברנו על מה שהיה ביננו. אמרה שהיא מצטערת על איך שנגמר. שאם אני הייתי עושה לה את אותו הדבר היא הייתה הורגת אותי. הייתה מבולבלת ולחוצה באותה התקופה ועשתה הרבה טעויות- האשימה אותי בכך ש"לא ראיתי" אותה אבל אמרה שבדיעבד היא מבינה שהיא לא אמרה לי, שהיא לא עזרה. אמרה שחלק מהדברים שאמרה עליי לא השתנו אבל בכל זאת. אמרה בקשר לכך שאמרתי לה שאחד הדברים שהפריעו לי היו שכשאשר כבר דיברנו באותה שיחה דרמטית וגיליתי עליה הרבה דברים ואני שמחתי שסיפרה היא הצטערה בכלל שסיפרה וזה גרם לי להבין שאנחנו לא מתאימים. גם בשיחה האחרונה אמרה משהו על כך "שבהזדמנות אחרת אספר לך" בקשר לכך ששאלתיה למה התקשרה בדיוק עכשיו והיא ידעה למה אבל לא רצתה לספר. יש בה משהו מתגונן מאד, אולי קצת לא אמיתי. אני זכור שתל אמר לי מה אני משגע אותי ואותה. אני הרי לא רוצה אותה. סיכמנו שניפגש בסופה"ש. בערב אכלתי ארוחת ערב (שאני הכנתי- חביתה וסלט) עם מאיה השותפה וחברה שלה שתמיד נמצאת בדירה, רקפת. רקפת סיפרה על כך שיש לה בעל דירה קמצן.

ביקור של ההורים בדירה

ביום חמישי אימא ואבא באו לבקר בדירת יחד עם משפחת צמח. כמה ימים לפני שהם הגיעו אימא אמרה שלא בטוח שנעים לה לבקש מהם לעבור דרכי. אמרה גם שלא בטוח שהם יגידו את האמת שהם לא רוצים כי לא יהיה להם נעים, אם תשאל. חשבתי , זאת לא חברות אמיתית. מצד שני גם אני  התייעצתי עם אבא,לפני שתל נסע בקשר למר X לגבי המתנה ולו הייתי שופט עצמי מהצד לא הייתי מאמין שזהו החבר הכי טוב שלי. ניקיתי קצת לפני שהגיעו. הם היו כמה דקות בדירה ואז הלכנו לאכול ארוחת בוקר. אימא הזכירה לי שגם בדירה הקודמת היא הייתה כי שכחתי מזה. סך הכל מאחר ולא העירו יותר מדי הבנתי שהם מרוצים מהדירה. אחר כך גם דיברתי אתם על זה והם בסופו של דבר יותר אהבו את הדירה הזאת מהקודמת. לפני שהלכנו אבא דיבר איתי ועם מאיה בקשר לאיך להרכיב את הארון. אימא התביישה לבוא אבל תצפתה מרחוק. זה מביא אותי לנקודה שאני קבוע חושב שהיא מתנהגת לעתים מוזר, בזמן האחרון. אולי צריך לגרום לה להתחיל להתאמן מוחית למרות שבעיקרון זה קשור יותר נפשית. כשהייתי קטן לא זוכר אותה כך. תמיד נראתה לי רציונלית, דואגת ואוהבת, חכמה. כיום אני לא חושב כך תמיד. אני קצת מגזים, אני יודע. אני לא אומר את זה כדי לפגוע. אולי הבעיה היא בי. בכך שאני לא מספיק מראה שאני אוהב אותה.  האם היא השתנתה או שרק שבאינטראקציה איתי. אני כן מאמין שהייתי שם לב.  אחר כל הלכנו לאכול. אכלנו בלחם ארז. בסיום הארוחה הייתה איזושהי בעיה עם החשבון כי המלצרית חישבה לא נכון. אימא העירה לה שהיא לא מבינה. גם אבא לא כל כך הבין. זה גרם לי להבין שבמצבים רבים אני הרבה יותר חכם מהם. האם ההורים מזדקנים? סך הכל הארוחה היה טעימה. אחר כך הם הורידו הכי קרוב שאפשר לאוניברסיטה. יש דברים שלא משתנים עם הזמן.

שיחה עם אמת בדירתי

ביום שני בערב הזמנתי את ר.ג אליי הביתה כדי ללמוד למבחן שהיה אמור להיות לנו באותו היום אך לבסוף נדחה ליום שלישי. למדנו עם המון הפרעות באמצע. דיברתי עם תל בסקייפ. מאד שמחתי לשמוע אותו ואני בטוח שגם הוא אותי אך בכל זאת זו הייתה שיחה "צבועה" כי אני לא באמת יכולתי לדבר איתו כי היא הייתה לידי ולידו טיל הייתה. הם גרים בבית גדול. הוא עובד עם עוד ישראלי שהיה בזמן השיחה בבית. לאחר השיחה עם תל ובד בבד עם הלימודים התחלנו להקריא ר.ג ואני סיפורים אחד לשני. יש בה משהו לא אמיתי ומוזר. באיזשהו שלב שבו התחלתי לנשק אותה. היא זרמה עם זה למרות שכל הזמן אמרה שאני "לא נורמאלי". הסיפור מתקשר לי לדבר אחר (אגב אצלי האסוציאציות תמיד פרועות וכשאני כותב אני רואה את זה בצורה ברורה. אני צריך להסביר למה מחת קשורה לשחת. אסוציאטיביות יתר מקושרת אמנם לבעיות קשב וריכוז אך יש בה גם דברים טובים) שאני פשוט לפעמים תוקף בפרעות. כמו את נטע בשנה בהראשונה. אנשים אולי מכירים אחד את השני ויכולים לדבר, סתם מבלי סיבה מינית נוספת. מתקשר לי למה אנשים חושבים עלי. האם אני מפספס משהו? אולי יש אנשים שהבטחתי להם משהו ושכחתי. אנשים שמים לב לדברים הקטנים. אנשים מתרחקים ממני אולי בגלל דברים כאלו למרות שלא כולם. בסופו של דבר היא חזרה הביתה. קמתי מאוחר ואיחרתי לשיעור בהתקדמות. הלכתי לשיעור של פורטוגל בגלל הנוכחות. יצאתי באמצע מהשיעור כדי ללמוד טיפה ואז הודיע לי אמת שהולכים לחומוס. אותם האנשים הולכים לאותם המקומות ומתנהגים כמו עדר. כל המחלקה הייתה שם. הבעיה שאנשים לא מודעים לכך. אחר כך הלכנו לקורס חשיבה. שוב דיברתי עם מישהי חמודה מהמחלקה (ושוב לא יצא מזה משהו. זה מזכיר לי שאני רוצה לעשות סטטיסטיקה לגבי התחלות. נשארנו אחר כך אני ר.פ ות.ע כדי לדבר עם המרצה. הוא חכם וחריף והרבה יותר פתוח מהסכימה שיש לי לגבי דתיים. אני מקנא בת.ע שאומר שוב ושוב את מה שהוא רוצה ולא דופק יותר מדי חשבון. בזמן האחרון אני יותר ויותר חושב על להפסיק לשים לעצמי מעצורים. לראות האם אנשים יקבלו אותי כמו שאנשים מקבלים או לא את אמת. זה מוביל אותי לשיחה שהייתה לנו כשהוא בא אליי. התלבטתי האם להסכים לכך שיבוא לישון אצלי ובסוף הסכמתי ואני די שמח על כך. יצא לי להכיר אותו יותר לעומק מאשר עד עכשיו. דיברנו על כך שהוא יוצא עם מישהי שהוא פגש בקורס ארכיאולוגיה. אמר שמאז שנפרד מהמיתולוגית הוא נהיה קצת לחוץ (כל הקטע עם הרשימות-מממ...).הבין שלחץ לא עוזר אלא להפך, הורס את הקארמה. לא היה לו מקום לאהבה. עכשיו הוא מרגיש שהוא שמשחרר לאט. שהוא פנוי לאהבה. השיחה העמיקה והעמיקה. בשלב מסוים הוא התייעץ איתי לגבי ניר חברו שלאט לאט עם השנים נהיה פחות רציני וגם יותר חוצפן. ניר מעשן כבר הרבה שנים ולא יודע מתי יפסיק. בטווח הארוך זה משפיע עליו. אומר שלפי דעתו ניר חושב שכולם צריכים להיות כמו אימו – מפנקים . או אולי זה אמת שחושב כך? כל הזמן חשבתי שאמת עוד לא קפץ למים העמוקים. הוא מי שאני הייתי לפני כמה שנים.הוא מתלבט האם לדבר איתו או לא. הוא אחד החברים הכי טובים שלו ולמרות זאת הם מכירים רק ארבע שנים. חסר לו תקופה קריטית של חבורה. הוא שואל אותי מה לא בסדר אצלו. הוא אומר שאנשים חושבים עליו כנראה שהוא בחור סבבה אבל אין מעבר.אמרתי שלפעמים הפער בין קשר רציני עם חברים וקשר שיתנתק עם השנים הוא לא גבוה. אתה לא שם לב לכך שמישהו לא עושה משהו טוב אבל אתה כן שם לב כשהוא כן עושה. צריך להגיד ,לדבר ולהתלכלך. שנינו הסכמנו שיש הרבה אנשים שאתה בקשר טוב אתם במהלך איזושהי תקופה אולם כשהיא נגמרת והסיטואציה גורמת לכך שתתרחקו , הקשר ניתק גם הוא. יש לו בעיה להגיד לא. מפחד להיכנס להסרטה רצינית בגלל כל הסיפור של מה לא בסדר אצלו – זה התחיל כאשר לפני חודש שלח לחברים שלו מהעבר מכתב והם אפילו לא טרחו לענות. אמר שברוב הקשרים שלו בעבר הוא נתן יותר מחמישים אחוז ולאט לאט זה יורד אך עדיין הוא נותן יותר מחמישים אחוז . הוא ניתק את קשריו עם החברים כי עבר לב"ש אך גם להם היה חלק בזה ולפי דעתו כאמור יותר מחמישים. מצד שני אמרתי לו שהוא בגד בהם כי הוא זה שעבר. אמרתי לו שהוא צריך להיות יותר אקטיבי. כלומר להגיד כי לפעמים זה מה שיגרום לתפנית בקשר. מצד שני אולי הוא לפעמים יותר מדי אקטיבי. מנווט את הקשרים כפי ראות עיניו (כן אני עושה קצת השלכה) כאילו לא דומיננטי אך מאד. סיפרתי לו שאני ומר X כל הזמן עובדים על הקשר ועכשיו אנו מתכתבים. אמרתי לו שגם אני במחשבות כאלו אך לא הדגשתי עד כמה אנו דומים. גם בזמן השיחה חשבתי כך אך מצד שני האם אנו באמת עד כדי כך דומים? זה עוזר לי לפשט את המצב כי אני מזהה מעבד וזוכר את הדברים שבאמת קשורים לאופי שלי שיש בו אך זה לאו דווקא נכון. מבחינת אהבה הוא אומר שהוא פנוי עכשיו מה שלא יכול היה להגיד לפני כמה חודשים. אז היה לחוץ. מי יודע מה היה קורה לו היה מכיר את הגר/מיכל היום. כל הזמן שדיברנו ואמרתי דברים הוא אמר שזה מתקשר לדברים שהוא חשב בדיוק היום (ברור שאנשים יזכרו כאלו דברים אבל הם לא יזכרו את כל הפעמים שזה לא קרה. מצד שני הדברים האלו שהוא קישר אליהם היו גם כך כנראה מעוררים.) הפתיע אותי שהוא דיבר דווקא איתי – מישהו שהוא לא חבר שלו הרבה זמן. אז הוא קלט אותי אבל מצד שני זה גם אומר עליו הרבה- אין לו באמת חברי אמת ויש לזה קשר לאופיו. בשיחה גיליתי דניאל חדש- כנה , פתוח ,אמיתי, לא שמקודם הוא היה שקרן או משהו כזה אבל השינוי הדק והקטן הזה (וזה מתקשר לכך שאמרתי שלפעמים קשרים משתנים בגלל דבר קטן מאד) היה מאד משמעותי. אחר כך הייתה שיחה עם תמרה השותפה שנכנסה לאחר שהייתה בפאב מתחת לבית. דתלש"ית.  גרה בקדומים. ההורים שלה סופר ימניים ודתיים. היא לא בקשר עם חלק ממשפחתה. גדלה עם תמונה של ברוך גולדשטיין בחדר. לא אוהבת שאנשים מרשים לעצמם לחטט יותר מדי. הרי על כסף איש לא יעלה בדעתו לשאול את חברו. שמה האמיתי שונה. יש בה משהו לא כנה .משהו מסתיר. כשדיברנו איתה ראיתי את אמת בפנים אחרות. בחור נחמד אבל כן בוגר וכן עם המון כאב ועצב. אחד שלא מנסה לעשות רושם.

אמת

אתמול קמתי אחרי 3 שעות שינה וחזרתי ברכבת לצפון. פגשתי את אימא בקניון. אימא התנהגה בצורה מוזרה אשר לא הייתי בטוח תחילה בסיבתה. התנהגות זו הצטרפה להתנהגויות מוזרות אחרות שיש לה לעיתים אשר כעת, ייתכן שאני מבין מה מקורם ומה חלקי בהם. חשבתי בטעות שאולי היא בלחץ מכך שלא אספיק להגיע למסיבה שחרמונית ערכה ל-A לכבוד יום הולדתו. במסיבה עצמה, שהתרחשה בבית הוריו של A ,התרוצצו בראשי המחשבות האובססיביות, שיש לי באירועים רבי משתתפים שאינני מכיר מספיק טוב. מחשבות על כך שאני מתנהג בצורה מוזרה ועל כך שכולם רואים זאת. חרמונית ערכה חידון טריוויה על A. מסתבר ש-A עבד לראשונה בתור בייביסיטר, ביחד עם אחיו, כשמשפחתם חייתה בחו"ל. היה להם מונופול בקהילה הישראלית אמר A.מכיוון שהם היחידים שעבדו בכך, הוסיף אחיו. Aזכר שהם לקחו 20 דולר לשעה ואילו אחיו דווקא זכר 20 שקל לשעה. סופר גם המקרה ש-A , שהיה במשטרה צבאית בצבא, נתן לעצירים שהיו בהשגחתו , לאכול ללא אזיקים במסעדה, כי ריחם עליהם . מפקדו, שבדיוק היה שם, ראה זאת ,והכניסו לכלא.
האווירה בבית הוריו של A , הייתה נינוחה ורגועה. אחותו ניגנה בפסנתר, אביו שר אופרה. הוריו של A כל כך שונים מאבא ואימא. הוריי הלחוצים, שלא יודעים להסתדר פעמים רבות בינם לבין עצמם ועם החיים, מוזרים בצורה מסוימת אך אין חכמים, טובי לב ואוהבים מהם. ללא צל של ספק, אני בוחר בהוריי.
חזרתי הביתה וכשסיפרתי לאימא על המסיבה היא כמעט בכתה. היא אמרה שאין צדק בעולם.
זה התחיל מכך שהיא בכלל לא ידעה שהמסיבה התקיימה בביתו של A. שוב ושוב, מופיעים סדקים בסכמה שייצגתי והצגתי לעצמי שנים רבות לגבי אימא. סכמת היודעת כל. בגלל שייצגתי לעצמי אותה ככזו , ניסיתי וגם הצלחתי למנוע ממנה לדעת פרטים לגביי ובכל זאת ,המשכתי לחשוש מאותה יכולת שלה לדעת.
אלו היו כמה דקות של שיחה שבהן ניסיתי להבין את הנקודה של אימא ורק אחר כך הגבתי. טענתה המרכזית הייתה שהוריו של A זכו במסיבה בביתם למרות שלא טרחו לעשות כלום ושבסופו של דבר אבא ואימא לא הוזמנו למסיבה למרות שבמסיבה הקודמת, שנערכה לכבוד יום ההולדת השלושים של חרמונית, הוריו של A דווקא כן הוזמנו. אמרתי לה שיש אנשים שיודעים זאת. היא שאלה "מי יודע?" אמרתי שאני. "נכון" היא אמרה "רק אתה", לא בזלזול אלא בעצב. אמרתי שהיומן יודע והוא יישאר לשנים. המשכתי ואמרתי שגם חרמונית ו-A יודעים. "לא יודעת בדיוק מה A יודע" היא אמרה. אמרתי לה שהוא יודע. כעת ,אני חושב עם עצמי, הרי הוא גדל עם ההורים שלו ומכיר אותם מספיק טוב כדי לדעת. לגבי חרמונית, אמרתי לאימא שגם לה היה שלב שבו היא כעסה על ההורים של A ,כי הם כאמור לא תמכו בהם כלכלית. אימא נראתה מופתעת. האם חרמונית לא אמרה לה שכעסה עליהם? כבר לא ניתן להתעלם מהסדקים, אשר לא מפסיקים להתרחב וכבר נהיים בורות שחורים ועמוקים. בנוסף, אמרתי לה שהמסיבה של חרמונית, הייתה הרבה יותר מרגשת, בייחוד בגלל הסרט שהוקרן בה. הסרט שאבא השקיע בו רבות. ראיתי שדבריי חלחלו אל מוחה ואל ליבה. המשכתי ואמרתי שיש עוד משתנים כמו למשל העובדה שהמסיבה של חרמונית התרחשה במקביל למשחק הכדורגל המטורף בין אורוגוואי לגאנה וזה מעלה את הסיכוי אצל חלק מהאנשים, כמו צביקה שהזכיר לי זאת בעצמו במסיבה של A, לזכור אותה. אימא אמרה "כן, המסיבה הפריעה לאנשים לראות המשחק" אבל היא הבינה את הפואנטה.
ראיתי את אימא חלשה ואהבתי את זה. לאחר כמה דקות היא אמרה ש"היא לא אוהבת להיות במקום הזה". בסוף אמרה ש"זה רק היה לרגע .. רגע של עצבים... יש מצבים שיש להם נסיבות מקלות".
לפעמים, אני ואימא מחליפים תפקיד. הייתי רוצה שזה יקרה יותר. אולי בעצם יותר אנו דומים יותר ממה שאני חושב, לא משנה באיזה תפקיד אנו נמצאים.
בערב ,ביקשתי מאימא שתבחר לי ספר לקרוא כי היא בדרך כלל קולעת לטעם שלי. היא עשתה כן והתחלתי לקרוא אותו.

יום שישי- אני קם ב-11:00-12:00. אוהד וברי ומיכל נוסעים לים ואילו אני נוסע לביג לקנות לאוהד מתנה. קניתי לו ערכת לימוד ספרדית וערכת דיסקים של העולם המופלא. פגשתי את תמי מהצבא שם. קצת מוזרה. מנהלת את החנות. תמיד שמתי לב שהיא מסתכלת בצורה מאד מאד עמוקה בבנאדם. מדברת אל האדם ומתרכזת בו. אין כלום מסביב. גם ביום שיש כך היה. רק היא ואני. אני אומר את דבריי והיא מקשיבה, מתבוננת. זה מאד מאד אירוני ומצחיק, כי זה ממש לא מותאם לסיטואציה. גם אם אני אדבר שטויות היא תעשה כן. היא כאילו על ריטאלין או שיש אשכרה כאלה אנשים.  בקשר למתנה עם ברי- הייתה לי התלבטות האם לשתף אותו בשתי המתנות מכיוון שהוא אמר שהוא לא רוצה להשתתף בכל התשלום. אחרי הצהריים הלכתי לבננה ביץ' ללמוד קצת. היה די מעונן נדמה לי. הלכתי כשהחשיך. אחר כך חיפשתי מקומות אחרים ללמוד ובסוף הלכתי לאצטדיון כדי ללמוד. לקראת הערב- פגישה אחרונה עם אוהד. אוהד מאד מאד גמיש ונח. אתה רוצה לעלות תעלה. מאד שונה ממני בקטע הזה. בגלל זה אנו מתאימים-הוא פתוח. יש דברים שהוא מאד לא גמיש בהם, לחוץ, ונוקשה כמו בנושא של הומואים או בנושאי גבריות אבל ברוב הנושאים לא. בנוסף הוא לא אוהב דבר על עצמו ואני ההפך וזאת התאמה מיוחדת אך שלא עושה לי טוב בסופו של דבר. אני מחכה מחוץ לביתו והוא יוצא. חיכיתי בפינת הרחוב כדי לבוא עם ברי יחד כי ברי לא הגיע. ברי מאחר קצת, אוהד יוצא מביתו ובדיוק ברי מגיע מהצד השני. אוהד הולך לכיווני ואומר לי שאני מלחיץ אותו..אמרתי לי שתכננתי לבוא ביחד עם ברי...לפני שערן גילון מגיע ונוסעים למורגן אנחנו נותנים לאוהד את המתנה. כתבתי גם לאוהד ומיכל ברכה בסגנון דתי-מצחיק. רואים שזה משפיע על אוהד אך איני יודע בדיוק באיזו צורה. כנראה שהוא אוהב את זה אך אני חושב מה לא עשיתי בסדר? טוב אני יצאתי בסדר איתו לא מעניין אותי..כרגיל המחשבות הלא הגיוניות שלי כאשר יותר הגיוני שהוא פשוט כן התרגש אך לא רצה להראות זאת. מצטלמים מחוץ לבית של אוהד. ערן מגיע ואוהד עולה למעלה להביא את המתנות. ממשיכים התמונות. נוסעים למורגן. נפגשים עם אביעד שחזר מגמרניה שמתלונן על שי יוסוב וכך שהוא כבר בקושי בקשר איתו(ליוסוב יש חברה). אביעד צריך להשלים לפחות סמסטר אחד בעקבות כך שלא הצליח בכל מיני מבחנים. אביעד וברי כבר לא חברים כמו פעם. אביעד מזמין את כולם לכוסית. אחות של אוהד, עוד זוג חברים של אביעד, ידיד של אביעד. אין כל כך נושאי שיחה מעניינים. אוהד מדבר עם אחותו. נראה שהוא לא כל כך קשור אלינו. אני לא מבין. אולי קצת כועס עליו. שוב מגיע הרמז כשקמתי ללכת לשירותים? "פרג לאן אתה הולך? אני צריך אותך ..אתה מרגיע אותי". איך כמעט שכחתי עכשיו את המשפט. הרי זה משפט שלא מתיישב עם הסכימה כוס אמ אמק!!!! מדברים פתאום על איזה זיכרון- אוהד מדבר על כך שהוא וברי פעם יצאו ביחד והתנשקו כי עשו איזו התערבות עם כמה בנות. ברי שיש לו זיכרון טוב לא כל כך זוכר...אהבתי זאת. אוהד שואל אותי בקשר ליציאה של הפאב של ההומואים בת"א. האם ברי היה והאם שחר? אני זוכר שאוהד הלך פעם אך הוא הרגיש שהוא הלך עד הסוף ואז הוא בא עוד הפעם איתי ועם ברי ולפי דעתי גם עם שחר. סוף כל סוף נושא שיחה אמיתי שמראה את הלחץ של אוהד. ברי הולך ולאחר כמה דקות גם אני ואוהד. אני מציע לאוהד לשלם עליו למרות שלא ממש רציתי והוא לא רוצה . אמר שעשיתי די והותר. לא משנה שלא רציתי- fake till you make it אוהד מדבר איתי בנסיעה על כך שהוא פתאום התקמצן כי רצה להזמין את ברי אך בסוף התחרט. כאילו בבסיסו יש לו חלקים של קמצנות ואולי לא קמצנות אלא משהו שהקמצנות מייצגת כי מבחינת אופי ומי שהוא ברוב הפעמים- הוא ממש אבל ממש לא קמצן. חוזרים הביתה ומתקרבים הביתה. מדברים על כל מיני מושגים שלי מהקורס להיסטוריה. מגיעים אני ערן ואוהד מתחת לבית של אוהד ושם הולכים להשתין שלושתנו. יש לי זיכרון של משהו כזה פעם, מעין דה ז'ה וו. לא בטוח שזה היה עם ערן בטח עם ברי.  בקטע מצחיק אוהד מדבר על כל מיני דברים כמו באמת היה רצח בקונגו בוא תספר לי על זה בזמן שוהא משתין..מזכיר את הפעם ששמתי עליו יד בזמן שהשתין.בנסיעה בדרך לאוהד- אוהד אומר שזה יפתיע אותו מאד אם באמת אבוא. אני מרגיש שהוא לא מאמין בי אבל שוב זה רק המחשבות שלי הוא מדבר בצורה יותר כללית. אוהד מעריך אותי ואני כל הזמן שוכח זאת. נקודה לתזכורת:לעשות לאוהד המתנה שהבטחתי לו בפאב שאעשה אך לא אמרתי לו מה זה- סרט צילום.  מנסים לדחות את הקגע אבל אין ברירה. נפרדים. חיבוק חזק. אוהד מחבק אותי חיובק חזק ומאיתי. אני טופח לו על הגב. אחר כך אוהד וערן ואני וערן....אוהד אומר הפעם ברצינות ,ולמרותש היה שתוי רואים שהוא רציני שיש כזה קטע לגברים לטפוח ואילו הוא נחבק...חבל שואהד קשוח עם עצמו. חבל שיש שיח לפעמים חירשים ושאני שוכח דברים. מתחקבים עוד פעם. אני כמעט בוכה. אם לא הייתי שותה אולי זה היה קורה בפועל . אני ממש לא נראה עצוב. אומר לו כל הזמן תהנה . תהנה. אני רואה את אוהד נכנס לבניין. לא מביט יותר מדי ונכנס לאוטו עם ערן. נוסעים להוריד את ערן. אגב דובר שערן יחליף את אוהד .

המשך הטיול לירושלים

שלשום קמתי בקושי לארוחת הבוקר במלון. כל הלילה קמתי. חלמתי או ששמעתי את אימא אומרת לאבא שכבר עשרה לעשר אך כעבור המון זמן וחלום קמתי שוב והשעה הייתה עשר ועשרה. נקודת לתזכורת- לכתוב חלומות. יכול לעזור. בכלל, לאחרונה יש לי חלומות מאד מלחיצים. חיי באופן כללי לא כל כך מסתדרים לי. אני קצת לחוץ. אני מרגיש שאני עומד להישבר. אין איזשהו משהו רע אחד ספציפי אך יש בי הרגשה כללית מאד לחוצה. הרגשה של אני לא יודע אם אני עושה דברים רעים (אלו האובססיות הקבועות) ואם/בלי קשר מי אני? לאיזה כיוון אני הולך? מה איבדתי בדרך? בכל מקרה היה כיף מסוים בלילה לישון ליד ההורים. לקום כל פעם בבהלה ולראות שאבא ישן וגם אימא. אני לא לבד. בינתיים. קמתי מאוחר לארוחת הבוקר. חרמונית, A , אבא ואימא ונצנוצים וחנן כבר היו שם. אבא כל הזמן התקשר אליי לראות איפה אני. אני פתאום חושב שזו החלטה שלו. זה לא איזו החלטה משפחתית שהוא מבצע. אם הוא לא היה עושה את זה אפשר שהיה מישהו אחר שהיה עושה זאת אך בצורה אחרת ,גוערת ואולי גם לא עושה זאת. אני מאד מעריך אותו על זה.  בארוחת הבוקר כהרגלו בבתי מלון, אבא הסביר לי מה יש, מה לא אכלתי, ואחרי שהצלחת ערומה במיטב המאכלים הוא מזכיר את מה שלא אכלתי. אני כל כך אוהב את זה. מיום ליום אני מבין אותו יותר. גם את הדאגה וגם את הפרפקציוניזם. כך היה גם בארוחת הערב יום לפני כן. אחרי הארוחה חזרתי לישון. הייתי בדיכאון גם ממה שנצנוצים אמרה והלחץ שלי בעקבות זה וגם אולי מהידיעה שתל נוסע, למרות שאני חשבתי שזה יהיה בשבוע הבא, זה קורה היום , יום שבת. בארוחת צהריים, הדודים והילדים שלהם הגיעו. צילמתי את הבן מבצע את להטוטי היו יו שלו. אחרי הצהריים עלינו אני אבא אימא וחנן למעלה ומסתבר שהמפתחות לא פתחו את הדלת. חזרנו לקבלה וביקשנו שיסדרו זאת. אחר כך ירדתי אני למטה לקפיטריה והתחלתי ללמוד ליד הדוד והילדים (שהלכו כמה דקות אחר כך) ונצנוצים חרמונית ו-A שעלו למעלה אחר כך. בערב שקלתי מה לעשות. דיברתי עם אבא ואימא בחדר (אגב זה היה לפני הלימוד בקפיטריה) הם העלו כמה הצעות. אחת שנחזור הביתה ובשבת הם יסיעו אותי לדרום. שנייה שאבא יסיע אותי לדרום ומשם יחזור לקריות. או שיסיע אותי לתחנת אוטובוס ומשך אמשיך. הבעיה שהיינו שלושה רכבים והיה צריך שלושה נהגים ואימא לא הרגישה טוב. בסופו של דבר סוכם שאחזור באוטובוס נדמה לי. אבא אמר שזה הרעיון הכי גרוע אבל זה הרעיון של אימא וזאת המעלה הגדולה שלו (בציניות כמובן). דיברתי עם תל והבנתי שהוא טס בלילה שבין שבת לראשון. בעקבות מידע חדש זה כשההורים קמו סיכמנו שאחזור הביתה כדי להיפגש עם תל. נכנסתי לחדר של נצנוצים וחנן וראיתי את חנן קורא עיתון כשהוא שוכב על המיטה ואת נצנוצים רואה לידו טלוויזיה.  את התמונה הזאת אני בטוח לא אשכח ובטח לא כשאני כותב אותה עכשיו. היה משהו מדהים בזה. בדרך כלל אני בא לבקרם ואנו יושבים במטבח. הם למרות הכל, תמיד נראים זקנים. או כאילו תמיד מותאמים בשבילי. אני כאילו לא יכולתי לדמיין את חנן  קורא לו עיתון. לא ראיתי אותו עושה זאת כבר שנים ונצנוצים לידו רואה טלוויזיה, כאילו חזרו 30 שנה אחורה. תמונה שונה מאד. חנן שוכב על המיטה עם גרביים ונצנוצים לידו. מאד אוהבת אותו. בהרבה מקרים היא לא מראה את זה, גוערת בו ומתווכחת איתו. למרות שכשהוא חולה היא נכנסת ללחץ מטורף ובצדק אבל פתאום ראיתי את זה גם בתמונה קטנה מחיי היום יום שלהם. יכולתי לראות אותם כאנשים רגילים ולא כסבא וסבתא שלי. דיברתי עם נצנוצים והיא אמרה לי שהיא כועסת על תכנון הזמנים והארוחה המאוחרת שאכלנו אתמול (הלכנו לישון לאחריה בסביבות 2 בלילה) . שמחתי שהיא שיתפה אותי בזה, כי הייתי איש סוד וגם כי הבנתי משהו- המשפחה לא מושלמת ולא רק אני דפוק, גם כשזה לא נראה יש מתחים בין בני המשפחה. חולשה של אנשים מחזקת אותי. גורמת לי לרצות לעזור. התכוננו לנסיעה. הורדתי את הדברים של נצנוצים וחנן ללובי. שם פגשנו את אימא. אבא הלך להביא את האוטו וגם אני. נפגשנו מחוץ לשער המלון. כולם (נצנוצים חנן אבא ואימא כי חרמונית A ומורן כבר נסעו) נסעו במכונית הניסן של ההורים. נסעתי אחרי אבא ברנו ושמעתי מוסיקה של הג'יפסי קינגס. בשער הגיא התחלפנו ואבא עבר לנהוג ברנו (אימא רצתה שהוא ינהג עד היציאה מירושלים) ואימא הסיעה את נוצי והרי. אני ואבא דיברנו על המבחן בהיסטוריה שיש לי ביום ראשון (מחר). עוזר לי לדבר עם מישהו על החומר ולא ללמוד לבד כמובן. ב-22:30 נפגשתי עם תל והתקשרנו למר X וגם הוא בא. ישבנו ודבירנו בגן שליד מר X. 

טיול לירושלים

לפני 3 ימים, ביום רביעי הגעתי לירושלים. ההורים, חרמונית ו-A, , נצנוצים וחנן היו במלון דן כבר מיום שלישי כחלק מחופשת סוכות. הסיבה שנסעתי לשם היא כדי להיות עם המשפחה שלי, שאותה אני מאד אוהב. בסיכומו של דבר אני יכול לומר שלא היה מהנה בגלל משהו שנצנוצים אמרה. הגעתי אחרי הצהריים, אחרי שקצת הסתבכתי בירושלים, שהרי לא הייתי חייב להיכנס לעיר מאחר והמלון נמצא בהר הצופים. החניתי את האוטו בחניון ועליתי לחדרם של ההורים. ההורים שמחו לראותי אך אני לא הייתי הכי נחמד. יש משהו בהשתפכות משפחתית, בקיצ'יות שאני פשוט לא יכול לסבול. יצאנו החוצה למרפסת ואימא ביקשה שאבא יצלם אותי ואותה. אחר כך אבא סיפר לי קצת היסטוריה , על המלכה אוגוסטה ויקטוריה שהייתה דתייה מאד והקימה איזשהו ביה"ח או מנזר או משהו בעיר. דיבר על ניסיונו של הרצל להיפגש עם הקנצלר האוסטרי כדי שישפיע על המושל העות'מני. בסופו של דבר ירדתי למטה לקפיטריה ללמוד קצת. אחר כך התקשרתי לחרמונית ו-A . A ירד לקפיטריה ודיברנו קצת. חיפשנו את הספא אך הוא היה  סגור. עלינו לבסוף לחדר של חרמונית ו-A שהיה ליד חדרם של ההורים, שהיה בינו לבין החדר של נוצי והרי. דיברנו על הפיטורין של A. הוא שכר עורך דין וכתב להם מכתב. סיפר שהם כנראה ידעו שהוא רוצה לעזוב גם כי אמר לחבר מהעבודה וגם כי מישהי מחברת השמה ששלחה אותו בזמנו לעבודה, והיא הייתה חברה של הבוסית שלו, התקשרה אליו במפתיע שוב, ושאלה אותו אם הוא מחפש עבודה. הוא אמר שכן ואחר כך כשהבין את הטעות וניסה לחזור אליה היא לא ענתה לו וגם לא ניסתה לחזור אליו. היינו בחדר שלושתנו ומורן. שיחקנו איתה קצת. שמתי מוצץ בפה והיא הייתה פשוט בהלם. הסתכלה עליי ולא הבינה מה יש לי. היא כמובן לא היחידה אבל מספיק כבר עם הבדיחות העצמיות. מבחינת אי תשלום שכר, A לא יודע מה יהיה אך הוא לא מאמין שהם ינסו לעשות משהו. אם כן, הוא יתבע אותם. אמרתי לו שהוא כאילו ניסה בכוונה שיפטרו אותו. הוא אמר שלא אך אני דיברתי על חלקים יותר תת מודעים שבו. בנוסף לחרמונית ו-A, זוג חברים שלהם, שהראשונה מכירה אנשים מחברת אינטל נראה לי הצעתי לו שיגיד לה שיש לו שבוע טוב ובגלל שהוא במצב רוח טוב הוא מסכים שתיתן להם את קורות החיים שלו. בערב נסענו למשכנות שאננים. שם שאלה אותי נצנוצים איך אני אוכל בדרום ונלחצה מאד והלחיצה אותי עוד יותר כששמעה שאני אוכל רק תפוחי אדמה כבר שנתיים כתוספת לבשר. הבנתי פתאום שאימא , כמה שהיא נוירוטית, דאגנית ולחוצה, את הפרט הקטן הזה היא ו/או חרמונית לא יכלו להגיד לי. הבנתי שרק אני יכול לדאוג לעצמי ולפעמים סיוטים כן יכולים להתגשם. כלומר הפחד מהרס עצמי כשבאופן ספציפי במקרה הזה זה פשוט לא לאכול בריא וכתוצאה מכל לפגוע במח. הייתי פשוט אאוט לגמרי כל הערב ולא עניין אותי שום דבר. כעסתי וזלזלתי בחרמונית ובאימא. הראשונה אמרה ל-A משהו רע עליי שאמרתי כל מיני דברים הזויים כגון- שלא ידעתי שתפוחי אדמה זה לא בריא וגם אם זה כן בריא אז לאכול את זה שנתיים? פתאום חשבתי, אני וחרמונית – הרי אנחנו לא באמת אחים טובים. אני לא הייתי אח ממש טוב, היא לא עניינה אותי ואפילו כיום זה עדיין המצב למרות שהרבה פחות. מן העבר השני גם חרמונית כזאת- אני לא ממש מעניין אותה. אולי היא כועסת על התקופה שאני הייתי חסר התעניינות . היא פשוט זוכרת את זה. אבל אח אחר לא מאפשר בכלל להגיע למצב כזה. כל הסובבים אותי הם כל כך לא דומיננטיים לעומתי והם חושבים שזה טוב. במובנים מסוימים זה טוב אך אני כן צריך גבולות. נקודה נוספת- חרמונית כבר שנים תפסה לה את המשבצת של זאתי שמארגנת עניינים (אגב מעניין מה יהיה לה להגיד על זה) מסבירה, מפשרת מעין מתווכת כזאת. אני ממש לא צריך שהיא תהיה כזאת. הדבר שהכי הפריע לי- ופה לא שיניתי את עמדתי, שהיא מרכלת. איך היא יכולה לרכל על ההורים? אני מודה שזה מפריע לי כי אני כזה. זה מצחיק ומאד הופך אותי לטיפש אבל זה נכון ומצד שני אני ממש מנסה ללכת כנגד זה ולהפסיק עם זה. רק לאחר כמה ימים פתאום נזכרתי בדברים אחרים- חרמונית שקראה את המכתבים שלי לכרמל והתרגשה ואמרה לי שאני ראוי, כ"כ ראוי. חרמונית שבכתה יחד עם A כשקראה דברים שאני כותב. חרמונית שאמרה לי שאני צריך להשלים עם אבא בזמנו כי אין זמן מיותר. היא זאת שהכניסה לי את המחשבה הזאת שלימים קיבלתי אותה ועכשיו אני מתנהג בצורה קיצונית בהקשר לכך. הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה בעיר באזור של החילונים. דיברתי עם אבא על קניית אג"ח בעקבות מה שז'ילון סיפר לי על נ"א וא"פ שקנו אופציה על מניות והפסידו 100 אלף שקל. לא הייתה יותר מדי תקשורת עם נצנוצים וחרמון ובכלל לא עם אימא. זלזלתי בה מאד באותם רגעים . רציתי כמה שיותר לפגוע בה. בלילה חזרתי למלון. אבא ואימא הלכו לעשות טיול קצר ואילו אני הלכתי לישון. ישנו באותו חדר כאשר לי יש מיטה לצידם. מיטה ליד החלון הגדול שמפריד בין החדר למרפסת. הייתי בדיכאון ונרדמתי מהר. כעבור זמן מה חזרו ההורים, תחילה לא ידעתי אם נרדמתי בכלל ואז הם הלכו לזמן קצר אך הבנתי בדיעבד שהם הלכו להרבה זמן כך שנרדמתי, ושמעתי את אימא אומרת לאבא שהיא לא ראתה אותה כועסת כך כבר הרבה זמן. היא כנראה התכוונה לנצנוצים.

כתיבה משותפת עם מר X

יומן יקר יומן חביב. אנחנו פה בדרך חזרה הביתה לאחר סוף שבוע שבו ישנו אני ומר X אצלי בדירה. הכל התחיל ביום שישי ה-24 לחודש בשעה 15:00. סליחה, 15:04 של מר X או 15:06 שלי השם ישמור. לא צלצלתי למר X בשעה 14:30 כי זרקתי. נכון לעכשיו מצב הנקודות הוא 4:2 לטובת מר X. בדרכנו לדרום עצרנו במרכז אצל תל על מנת לקחת דברים מהדירה שלו לביתי החדש. בדרך למרכז התווכחנו כמה זמן ייקח עד שנגיע לשם. המעניין הוא שלא הייתה סיבה לכך מאחר והפעם לא איחרתי , כך שלא הרגשתי רע ולא הייתה לי סיבה לנסות לעוות את הערכת הזמן בכדי להרגיש טוב יותר כמו שאני נוטה לעשות לפעמים. הדבר המעניין הנוסף הוא שהוויכוח היה ביני ובין ה-GPS של מר X. מר X תמך ב-GPS שלו. כרגיל מר X. צדק. מר X טען שה-GPS שלו טועה עד פעם אחת בנסיעה ושוב הוא צדק. העדפתי לא לדבר בנסיעה על נושאים חשובים כי נהגתי וחששתי שלא אהיה מרוכז.
לבסוף הגענו למרכז ולדירתו של תל שלא היה בביתו. בעודנו חושבים על ציוד שנעמיס האזנו לצרותיה של השותפה של תל. הכלבה דיברה על עצמה במשך שעתיים ללא כל כוונה נראית לעין להפסיק. כשהחשיך הסקתי שרק ממני תבוא הישועה ואמרתי "הרף! השקיטי נא אישה והכיני למר X קפה!". (בפועל אמרתי" וואו... מחשיך כבר, אה...מר X צריך לאכול, הוא נהיה רעב בערב"). הכלבה הציעה את מאכליה וחפציה אך דחינו זאת. מסקנה משותפת :נראה לעין שהיא מחפשת חבר חדש. מסקנה אופרטיבית של מר X.- מאחל לה בהצלחה. מסקנה אופרטיבית של חרמון- להשיג טלפון+ כסאות +שטיחים מהדירה של תל.
לקחנו את הפריטים הבאים: שידה, ארונית מדפים, טלוויזיה, מאוורר, מיקרוגל. העמסנו ברכב. הטלוויזיה עליי, פיסית. לפני כן חלפה מחשבה במוחי להחליף את מר X באחד הרהיטים אך ויתרתי משום מה על הרעיון. משם המשכנו לב"ש. נושאי השיחה היו 1) תל ונסיעתו למרכז אמריקה עם חברתו: מר X העלה את הנקודה שאני מתרגש מהנסיעה של תל בניגוד לעבר אפילו כשהיה מדובר בתל עצמו. הסברתי זאת בכך שהוא חבר טוב שלי והקשרים בינינו התחזקו בשנה האחרונה. 2) יום חמישי ועל הפגישה בערב בפאב. אמרתי למר X ש-M נראית טוב. סיפרתי לו על הקטע עם ז'ילון בביתו של תל. תל אמר משהו כבד, ונראה היה שז'ילון לקח זאת ממש ללב, אך לאחר מספר שניות אמר "טוב יש משהו לשתות?!"
הגענו לב"ש. בדרך הראיתי למר X את הבית הישן ברחוב כהן כלשהו. מר X טוען שהוא זכר אותו ושוב הופתעתי מזיכרונו המעולה של מר X .לכששאלתיו כמה זה שתיים ועוד שתיים ענה הוא ארבע בביטחון ושוב הופתעתי. בדרך הראיתי לו את הבית בכהן השני. כל הזמן דיברתי על כך שחבל שהוא לא ראה את הבית הקודם והשוויתי ביניהם. סיכמנו שהוא לא בא לדרום כבר שנה ו-4 חודשים.
הגענו לבניין שבו נמצאת דירתי החדשה. העברנו את הציוד בנגלה אחת במעלית. נכנסנו לדירה. מר X טען שיש ריח רע בדירה ולאחר מכן טען אותו הדבר לגבי החדר שלי. הוא עשה זאת בזמן שהראיתי בהתלהבות את הדירה. שוב, לאחר שלא היה בדרום שנה וארבעה חודשים לפחות. מר X נורא התרשם לטובה מהדירה. מגודלה ומחדשנותה. שוב השוויתי זאת לדירה הקודמת. התקלחנו בחושך , יותר נכון מר X, כי כשאני התקלחתי נזכרתי שאפשר להדליק אור אחר במקום המנורה שנשרפה. הכנו את המצעים למר X בחדר של השותפה שכעת בחו"ל ולא היו לה מצעים. לי הפריעה העובדה אם מר X ישן שם כי החדר שלי מסריח או רק כי זה יותר נוח לו. הפריע לי גם שלא היו דברים מוכנים לבואו כגון: מצעים, בגדים, דירה מסודרת. הערה לעצמי: יש צורך בהמשך שינוי אך גם בהשלמה. אני כנראה לא החבר שאצלו יהיה תמיד מתוקתק. הערה של מר X לעצמו: לזכור להביא מצעים בפעם הבאה. חרמון מוסיף: שתהיה בעוד שנתיים לפחות, מקווה שאתבדה. כשהגענו לדירה גילינו שחסר בה השולחן. התייעצתי עם מר X, תל ואבא מה לעשות. לבסוף התקשרתי לבעל הדירה וכפי שחשדתי השותפה הקודמת לקחתה אותו. אגב מצד שני אני גם חשבתי בכיוון של בעל הדירה כאחראי למעשה כי פחדתי שהוא התעצבן על הלכלוך שהיה בדירה וגם כי ידעתי שזאת לא פריצה... נסענו לבר/מסעדה במתחם הגדול. בבר/מסעדה התיישבנו ליד חבורה של בנות ומר X שאל אותי אם אני אצליח להתרכז. אמרתי שכן. לאחר שבחנתי שוב את המצב אמרתי שלא. באופן מפתיע למדי התיישבנו שם בכל זאת. מר X ציין שהייתי קשוב כל השיחה. הסיבה: דמיינתי אותו עם שדיים. מר X הזמין נורמה ג'ין כי אמרתי שלו שזה טעים ,ובירה בנוסף. היינו אמורים לחכות רבע שעה, אך בפועל זה לקח עשר דקות. נושאי שיחה: מר X דיבר על כך שהיה רוצה לחדש קשרים עם חברים מהעבר. כגון א', וד'. הוא בייחוד דיבר על ד' ועל כך שחבל לו שהקשר נותק. אמרתי לו שצורת החשיבה שלו ,לגבי כך שמתישהו דברים ישתנו , גם אם הוא לא מציין זאת במפורש, היא שגויה. זו בכלל נקודה שמפריעה לי אצל מר X- החוסר בשינוי של דברים, שאולי מפריעים לו קצת ואולי לא, אך לעיתים בעתיד הוא נזכר בהם בהקצנה ובכעס. מר X אמר שחברותו עם תל פחתה, עם א' אחר גברה, ואיתי השתנתה. הוא אמר שאין לו מספיק זמן בשביל לחברים והוא אפילו אינו יכול לחדש קשר עם חבר מהעבר בגלל סיבה זאת ( ביד הוא אינו עושה אלא עם כן זה בחופש). מר X אמר שהוא מרגיש שהוא לא מספיק לבנות את עצמו מבחינה לימודית ושעקב כך הוא חושש לעתידו. הבעיה לטענתו היא בהספק ולא בהבנה או ביישום. הסיבה המרכזית והראשונה שמר X שציין לכך היא M. שאלתי אותו האם הוא אמר לה זאת והוא אמר שכן. שאלתי אותו מה אמר לה והוא השיב שהוא אמר לה שהוא לא מספיק ללמוד. שאלתי אותו האם הסביר עצמו, כלומר האם חידד את הנקודה שהוא חושש לעתידו והוא אמר שלא. שוב, פערים בין מה שמר X מעביר וחושב שהשני מבין לבין מה שבפועל קורה. דבריו של מר X- פתחנו את השיחה בדיבור על הזיונים של חרמון. חרמון סיפר על הבחורה ההזויה, בת 34, ועל סיפור הדייט הראשון והאקט המיני שהיה בו ועל הבחורה שניצלה אותו מינית (וסיפרה שלו שזה לקשר רציני). הופתעתי מסיפוריו של חרמון כיוון שחשבתי שהוא נכנס לחיי נזירות וגם מכיוון שלא סיפר זאת. בניגוד להרגלו הקיצוני לספר זאת מיד. שמחתי לשמוע זאת. דברו של חרמון- מר X סיכם את השנה כקשה מבחינה לימודית. הוא אמר שהוא התרגל לחיות בבית אך היה מאד רוצה לעבור לדירה משלו. הרחבנו את הדיבור על נושא שהפריע לי מאד ומר X שם לזה ,והוא העובדה שמר X שמר בסוד את העובדה שהוא משקיע באג"ח. מר X הסביר זאת בכך שלדעתו שלא מדובר בדיוק בסוד, אלא בסוג הדברים שלא מדברים עליהם, וגם בכך שהוא לא חשב שזה נושא שחשוב שאדע עליו. אמר שזאת זה גם הייתה השקעה חד פעמית. אמנם היא נמשכת עד היום אך הוא אינו מתעסק בזה כלל. זהו כסף שהוריו העבירו לו, אשר נועד ללימודים ומר X ציין שהוא כנראה גם לא יספיק. מר X- חרמון טוען שהשתנה ואני מסכים. שאלתי אותו מה יהיה בשנה הבאה והוא ענה לי שתהיה לו חברה חדשה/ כרמל. סיפר לי על כך שנרשם ל-24 קורסים ויצא מכך. דיברנו על האופניים שנמצאים כבר חצי שנה באוניברסיטה. סיפר על כך שלומד עם בחורה שמוכרת תכשיטים (פלונסקר). חרמון- מר X אמר שהציון שלו עומד על 75 ושמטרתו להשיג ממוצע 80 אך לפי דעתנו זה יהיה מאד קשה מאחר והוא גם כבר עשה יותר ממחצית מהנק"ז למרות שמבחינת זמן הוא עבר רק מחצית מהתואר. יחד עם זאת , אני משוכנע שהוא מסוגל. מבחינת קשריו עם הוריו- מר X טוען שהם לא התשנו יותר מדי. באופן כללי מר X זוכר פרטים מדהימים כמו הפגישה שלי עם זוג שותפים לגבי דירה שרציתי לפני תחילת הלימודים ,כלומר לפני שנתיים ומה כל אחד מהאנשים למד. בנוסף הוא זכר את מיקומן של כמה דירות שראינו באותה הפעם. אבל עלייה וקוץ בה כי מן העבר השני הוא אינו זוכר כלל על מה דובר בארוחות המשפחתיות שלו בתור ילד לאורך השנים. לפי דעתי זה קשור קצת גם בעניין שהנושא מעורר בו. ייתכן שאני טועה והנושא יישאר פתוח לחקירה. מר X סיפר שאמו יודעת שאביו בגד בה. מר X אוהב את החברה חדשה של אביו. היא בגילו של אביו. אגב, היום הוא הולך לצאת עם אביו לפאב. מר X אומר שייתכן ואביו זלזל בו בתיכון מבחינה לימודית. שאלתי אותו לגבי אחיו וקשריו עם אבא שלו ומר X ענה שהוא לא חושב שהייתה יותר מדי אינטראקציה ביניהם בהשוואה אליו . התשובה מוזרה לי. שאלתי אותו שוב איך התנהלו הארוחות המשפחתיות והוא כן זכר בסופו של דבר לומר שהוריו דיברו ביניהם ברוסית. בשיחה אתמול מר X סיפר על חבר שכרגע נמצא בבעיה בלימודים. בנוסף אמר שהוא לא בקשר עם חבורת פוטו. מר X סיפר כמה פעמים על הרגלים שהוא לא אוהב בחייו עםM ,כמו העובדה שהיא אוהבת להיעלב מכך שהוא רואה טלוויזיה במקום לדבר איתה. להגנתו הוא טען שהם מדברים המון ולמרות זאת היא רוצה לדבר עוד . היא רוצה תמידית להכריז על זמן שיחה. "על מה כבר יש לי לדבר איתה?" שאל. אמרתי לו "מר X, בני, אתה יכול לקרוא לי אבא". הצעתי לו פחות שיחות ויותר זמן שיחה. בנוסף לכך הצעתי שיהיו יותר שיחות על נושאים מעניינים. מר X לא נטה להסכים לגבי הגישה הזאת. משפט אחרון מפי מר X- לגבי הנסיעה ובכל הפגישה חרמון מתלונן על הסמים שלקח בטיול ועל כל הכדורים ועל פחדיו שזה גרם לו לנזק במוח, טענה לא נכונה בעליל. גם אם זה כן היה נכון אלו הם דברים שניתן לשפר.

סיומו של הפרק שלי עם הטיפה

בתחילת אותו היום לא ידעתי שלא אראה אותה שוב. הלכתי לבקרה כבכל יום שני. הגענו להסכם, שאנו מתראים, פעם בשבוע ,לשעה, על שפת הים. שנינו חיכינו כל השבוע לשעה הזאת ואף על פי כן השעה ארכה בדיוק כפי שהיא, שעה. באותו היום הקדמתי קצת. רציתי להפתיע אותה וגם להתכונן לבואה, או אולי פשוט ניסיתי לשנות את הסיפור.
להפתעתי, כשהגעתי ראיתיה כבר מחכה במקום הקבוע. מיד חייכתי כי ידעתי שיש לנו עוד רבע שעה ביחד. יחד עם זאת, כבר אז החלה להדהד בי המחשבה, האם תמיד חיכתה הטיפה לבואי לפני השעה שקבענו ואם כן אז כמה זמן עשתה זאת ומדוע לא אמרה שום דבר.
כשהתיישבתי לידה הבנתי את שהיא ידעה. עוד פרק הגיע לסיומו. חמש דקות לפני סיום הפגישה , היא קמה לחבק אותי. שלא כהרגלי, בכיתי המון. לא ידעתי מה אעשה עכשיו לבדי בעולם. הטיפה הייתה שלווה. היא הביטה בי בעיניה הטובות ואמרה שיהיה לי טוב. שאני אתגבר .שאני אצליח. שאני חייב להמשיך הלאה. אמרתי איך? איך אני יכול? הייתי אבוד . חשבה לרגע הטיפה ואמרה "חרמון, אהובי, כשיהיה לך רע, ממש רע, כשתרגיש שאתה כבר לא יכול יותר, תוכל תמיד לבוא למקום מפגשנו הקבוע ולהיזכר בי. תמיד אשאר בזיכרונך. הלא אתה יודע זאת .נכון?"
כיום, כשיש לי משפחה משלי, אני עדיין חושב על הטיפה. אני מאד מתגעגע אליה ומקווה שהיא חיה חיים מאושרים. אני כבר לא חושב על הזמן שבוזבז, אלא על אותה רבע שעה נוספת שהרווחתי בחברתה. אמנם זאת הייתה רק רבע שעה, זמן קצר. זמן קצר מאד. אבל הזמן הזה. הזמן הזה.

עברו האפל של מר X

יום שישי- פגישה עם מר X. הפגישה מתקיימת בגן ליד הבית שלו. חלק מהזמן אנחנו עושים סיבוב ברחובות שליד הבית שלו. הגעתי באיחור של קצת יותר מארבע דקות מה שאומר שעוד חצי דקה הייתה מורדת לי נקודה. השיחה ארכה בערך שעתיים. סיפרתי לו מה שקרה בסוף השבוע כשהוא לא היה בדרום. סיפרתי לו על מה שאני מרגיש ליואב , על כך שמבחינתי הוא שרוף בגלל הקמצנות שלו והצורה שהוא מסתכל על דברים בצורה של פגיעות מתמדת ויחסו ומחשבותיו על אימו אך הוא לא הסכים עימי. הוא טען שיש דברים שאני לא יודע. חשבתי על כך שוב וידעתי שאתן ליואב עוד הזדמנות. אמרתי למר X. שמהבחינה הזאת הוא קצת דומה ליואב. גם הוא מרגיש פגוע לפעמים שלא בצדק. בשיחה, בזמן הליכה, מר X סיפר לי משהו שלא דיברנו עליו אף פעם- עברו לפני שהוא הגיע לתיכון שלנו לפני שנים רבות. אני לא יודע איך אף פעם לא שאלתי אותו, אני מניח שכן שאלתי אותו ואני אפילו זוכר קצת דברים. הבעיה היא שהוא לא תמיד אמר , למרות שגם בשיחה הזו הוא לא פירט יותר מדי ואמר שהוא לא זוכר הרבה דברים מעברו. בכל מקרה, גם אני עברתי שינוי וזה יותר מעניין אותי ואולי גם מר X עבר שינוי והוא מוכן יותר לשתף או שהוא תמיד היה מוכן אבל זה לא היה מספיק חשוב לו. מצד שני זה לא שמר X. יודע משהו על עברי. מר X היה בביה"ס יסודי והיו לו שני חברים א' וש'(תמיד הוא ועוד שניים).הם היו חברים מאז כיתה  א.הוא לא זוכר בדיוק למה אבל הם רבו בכיתה ה, בייחוד הוא וא'. כשהוא עלה לחטיבת ביניים לא היו לו יותר מדי חברים. לא זכור לי שהוא התרגש מהמעבר לחטיבת ביניים, מר X לוקח דברים יותר באדישות ורוגע ופחות לוקח ללב דברים כמוני. בחטיבת ביניים הוא זוכר שהעתיק הרבה בערבית. לא ברור לו למה הוא זוכר את זה אבל הוא אומר שזה לא ממש הפריע לו. הוא העביר את השנה די לבד. יש ב מר X משהו מושך, טבעי, אמיתי, לא רוצה להתבלט שגורם לכך שתמיד יהיו לו הרבה ידידים כך שאני מאמין שהוא לא סבל אבל הוא כנראה לא היה מאושר. הוריו הציעו /לחצו (ואבא שלו יודע) לעבור לתיכון בו הוא למד לפני שהגיע אלינו. הצעתי שאולי הם שמו לב למשהו שקורה לו וזה הפריע להם , טענה שהוא בתחילה לא קיבל אך אחר כך ,בעקבות המשך הסיפור ,קיבל. בחטיבת ביניים היו לו שני חברים- ע' ועוד אחד ששכחתי את שמו והיה גם את אבי. הוא היה חבר בעיקר של שני הראשונים אך במהלך הזמן הוא חזר קצת לקשר עם חבריו הישנים, שהיו שכנים שלו בעיר, לעומת הראשונים שכל אחד גר במקום אחר. נראה כי החזרה של מר X לחבריו הקודמים פגעה בחבריו בעלי האגו הנפול ובנוסף לכך מר X אינו משיב אם פוגעים בו וזה גרם לזה שזה ששכחתי את שמו להתחיל לרדת עליו, לצחוק עליו ולחקות אותו (מר X טוען ש-m מזכירה לו אותו כשהיא גם יורדת עליו. שאלתי אותו האם אמר לה את זה, והוא אמר שלא,  וזה גורם לי לחשוב כמה מקלות הוא שם לעצמו בגלגלים). באיזשהו שלב מר X כבר לא יכול היה לסבול אותו ולאט לאט הוא התרחק ממנו. כשכן היו ביחד החבר המשיך לרדת עליו. מר X טוען שהחבר אדם לא טוב. בתיכון שוב , אותה מתכונת, מר X ללא חברים, לא מרוצה אבל גם לא מראה את זה יותר מדי. יחד עם זאת הוא כן כנראה הראה מספיק כדי שהוריו ישימו לב (בשלב הזה הוא השתכנע שאולי כן צדקתי) שהוא לא מרוצה ומציעים בלחץ פיסי מתון שהוא יחזור לתיכון שלנו, זאת לאחר שיחה עם מורה למתמטיקה שהיה מכר של המשפחה. אני חושב שלמר X יש סף סבל נפשי גבוה. אולם כשכואב לו, כבר אי אפשר לתקן כי הוא שמר כל כך הרבה זמן בלב , אפילו אם לא ממש חשב והיה מודע לזה. מר X שאיפות לטווח קצר- חול. שאיפות לטווח ארוך – עבודה טובה. מר Y - ההפךJ. סתם- מר Y טווח קצר- מתקשה. טווח ארוך- מחקר. מר X  שואל האם חייב לעבור את כל השלבים הפורמליים של תואר שני וכו' בשביל לערוך מחקר. אני חושב שאולי לא חייב אבל בלעדי זה הסיכויים לפרסם מחקר שואפים לאפס. כמובן שזה תלוי איזה סוג של מחקר וכו. צריך מידע, ניסיון, קשרים. שיחה נוספת- מדברים על פספוס בחיינו. אני חושב שחבל שלא הלכתי ללמוד קודם, מצטער על התקופות שבהם לקחתי כדורים/סמים וחושש שזה פגע במוחי בצורה בלתי הפיכה. מר X ממש לא מסכים איתי ונותר לי לקוות שהוא צודק. הוא לעומת זאת, מצטער על יג' ויד'. לגבי חתונה- מר X לא יודע לפני שיעבור לגור עם m והוא לא יעבור לדירה איתה לפני שיהיה לו כסף. מבחינת חברים הוא מדבר הכי הרבה עם ר' אך אחר כך מצטער שאמר לה כל מיני דברים- הוא אומר לה דברים כי היא נמצאת שם וזמינה, אווירה לילית והם יושבים לבד על שולחן כך שיש אוירה של פורקן ושל רצון לשתף אך מצטער כי גילה שהיא מספרת חלק מהדברים ואולי יש עוד סיבה אך לא שאלתי. מרגיש שהוא "בוגד" ב-M כי הוא מדבר הרבה עם ר'. מעניינת אותי החשיבה הזאת, אני מניח שזה פשוט זה, אבל אולי הוא באמת רוצה לבגוד. הרי אם היה יודע שהוא לא נמשך בכלל לר' האם בכלל היה מרשה לעצמו לחשוב שהוא בוגד בה? הרי כשהוא מדבר איתי הוא לא מרגיש שהוא בוגד בה, ואילו אם רותם כן אז מה ההבדל חוץ מזה שאני גבר והיא בחורה אך הוא לא רוצה לשכב אם אף אחד מאתנו ,אני מניח.:) האם זה רק מה ש-M תחשוב? או שאולי גם הוא באיזשהו מקום רוצה. כמובן שדרך נוספת להסתכל על הסוגיה היא שאני חבר ותיק כך שזה לגיטימי שיספר לי דברים ואילו ר' לא. סיפרתי לו שלא אהבתי את החברים שלו אז שיצאתי איתם. טוען שגם הוא לא אוהב את שחקן הכדורגל. מרגיש טוב עם עצמו לקראת יום כיפור, הלוואי וגם אני הייתי מרגיש כך, אף על פי שבהתייחסות ליום כיפור הזה באמת כמעט ולא חטאתי. מר X דואג לקארמה שלו קצת נדמה לי, ואני די ההפך. קצת פחות בקשר עם אביו מאשר היה פעם. כמה שעות אחרי הפגישה הוא שלח לי הודעה שהוא התגעגע אליי,שהוא אוהב אותי ,ושיהיה לי לילה טוב. ההודעה מאד הפתיעה אותי- נדמה לי שהוא בחיים לא רשם משהו כזה לי. הוא לא פועל בדרך כלל מהרגש ועוד לשלוח לי את זה בשעה 12. אנשים בהחלט יכולים להשתנות, אני מניח שהדבר שהיה שונה משאר השיחות,שגרם לו לשלוח הודעה כזאת,דבר שלא עשה אף פעם מאז שאנו חברים (מאז תגלית), הוא הדיבור על עברו, על אף שכמעט ולא היה נראה בשיחה שזה השפיע עליו, זה אכן השפיע עליו מספיק כדי שישלח לי הודעה כזאת. זה מלמד אותי עד כמה יש לבה מתחת לבזלת של מר X. דיברתי איתו על כך שלפעמים איתו יש שכבה מתחת לשכבה ויש משהו לא ברור, שנדמה לי כאילו אם אגלה אותו , אבין אותו יותר טוב, שיש משהו שנסתר מעיני ואולי גם נסתר מעינו, שמשפיע עליו מאד. מדוע הוא לא זוכר הרבה דברים מעברו למשל? הוא טוען שאולי יש כזה דבר. לא נראה שהוא התרגש אך כפי שכבר הסקתי ממקודם אין זה אומר יותר מדי.

הלילה הזה

הלילה הזה. כן, הלילה הזה הוא הלילה האחרון. דע שאין חשיבות לצער. כשאני חושב על אותם הלילות שקדמו ושדמו מאד ללילה הזה אך עדיין היו שונים ממנו בפרק שסיימו, אני חש תכונה של ריקנות.
ואתה- אתה הייתה פה כשהיה צריך אותך? אתה חיית?
כשמישהו מרגיש, עושה, חי בהווה, הוא לא מנסה. הוא נותן את כל כולו בכל לילה מתוך ידיעה שיהיה לילה שיסיים גם את הפרק ששמו רשום עליו.
כדבק שמדביק בין הזיכרונות שיש לך במהלך חייך, לעיתים דבק מאד מסתורי שמודבק על ידך מבלי שתבין את מהותו עד הסוף, כך הדבק שמדביק אותך לעוד אלפי נפשות אחרות, תועות ותוהות בעולם הזה. דבק מקרי, רגעי, שלעיתים נראה כאילו משהו בעל תבונה גבוהה בהרבה משלך הדביק אותו, אך לא כך הדבר.
הדבק הזה ייעלם כפי שייעלמו אותם הזיכרונות שלך ויישאר רק זיכרון אחד , כללי וגדול שגם הוא ידעך עם השנים, כתלות בכוח מעשיך בעולם הזה. הזיכרון הזה יישאר ואולי בעתיד יובן. ואולי , בעתיד, גם הלילה הזה.

חלום על פיגוע

היום בלילה חלמתי על אימא וכרמל. חלמתי ששתיהן נמצאות באזור שהיו בו יריות. הייתי בטלפון עם אימא כשברקע נשמעו יריות והתנתקה השיחה. מיהרתי לטלוויזיה. נאמר בחדשות ,נדמה לי שהן שודרו דרך  מכשיר אלקטרוני כלשהו עם צג, שאותו עידית החזיקה, שזה פיגוע. לא הצלחנו ליצור קשר לא עם אימא ולא עם כרמל. הרגשתי שאכזבתי את אימא כי לא הייתי שם כדי לעזור לה. אני זוכר שהייתי יותר מוטרד או אפילו רק מוטרד ממה קרה לכרמל ורק עליה חשבתי. גם כבר בחלום, נדמה לי, הייתי מוטרד מזה שחשבתי רק על כרמל ולא על אימא. אולי מטאפורה גם למה שהיה בחיים. אני זוכר שהתחלתי לספר לאבא כמה הייתי קרוב למשהו עם הילה ואיך לא הצלחת להסתדר, השינויים לא היו לי טובים, הייתי מבולבל וכו ועכשיו אין לי סיכוי יותר, ואבא הקשיב. אחר כך חשבתי "פאק, הוא איבד את אישתו!! על מה אני מדבר?" אבא שמר על קור רוח ואמר שאם עוד כמה שעות הם לא יענו נצטרך לנסוע לשם. הוא המשיך לדבר בצורה לוגית אך לא קרה. היה נראה בו עצב, אך הוא פשוט לא חשב על עצמו. אני חושב שהוא היה מצליח להמשיך בחייו גם בלי אימא(ניתוח שלי עכשיו). אני חושב עכשיו ואולי גם בחלום משהו בקשר לכרמל- כמה שהיא מסכנה, חלשה. נקלעה לפיגוע שלא קשור אליה, מעין מלאך שמסתובב בארץ זרה לו, לא קשורה למקום, טובה מהאנשים שמסתובבים בארץ הזאת. מישהי שלא תעבור במבחן האבולוציה. שלא תזכה להעביר את הגנים שלה הלאה.

סופה"ש מלא בפרטים קטנים

כעת אני רושם על מה שקרה לפני יומיים ואף שלושה. לצערי הפרטים היבשים בסיטואציות מסוימות הם אלה שמחזיקים מעמד בזיכרוני ופחות הרגש המדויק שחוויתי או המחשבה המדויקת שחשבתי בהן.
חזרתי הביתה בשישי. נסעתי ברכבת מאוחרת .אכלתי יחד עם אבא ואימא ארוחת צהריים. אחרי הארוחה אימא דיברה על כך שבספר סוסים על כביש גהה, האישה מגלה במהלך הטיול משותף שבעלה ובנה אשר פעם לא הסתדרו, כעת מאד מסתדרים, והם בסוג של ברית כנגדה.
כך אימא מרגישה עכשיו, זה ברור לי והיא גם פחות או יותר אמרה זאת. ייתכן כדי לרמוז לי להשתנות וייתכן שמבלי סיבה נסתרת. אמרתי לה שזה לא נכון. האמת היא שאני בסופו של דבר יותר קשור לאימא. תמיד אהבתי אותה יותר. אני פשוט יכול להראות פחות עוינות וציניות כלפי אבא שאותו אני תופס אותו כדומיננטי יותר.אני עדיין פוחד ממנו. למרות ההקדמה השלילית הזאת כלפי אבא אני מבין אותו היום הרבה יותר מבעבר. אני מרגיש יותר ויותר דומה לו. אני מבין את הכעס שלו שנובע מבדידות אולי, את העצבות שלא מבוטאת. מצד שני אולי אנחנו לא דומים עד כדי כך כפי שאני אולי רוצה לחשוב. הוא הרי לא אדם שנוטר טינה כמוני. מצד שלישי ,לעיתים הוא מגלה כל כך חוסר רגישות ואני לא אשכח את העובדה שחרמונית אמרה לי שהוא אוטיסט רגשית. אני מנסה לפענח אותו, בתקווה שלא אגיע למסקנה שהוא באמת כזה. עליי לדאוג לו יותר. הוא לא עושה מספיק כושר למרות שהוא בקבוצת סיכון. אחרי הצהריים הלכתי לחוף שאני נוהג ללכת אליו. דרך החוף עברתי לחוף שצמוד אליו דרך מעבר בגדר. שם כתבתי ביומן כשאני ישוב על אבן גדולה משקיף על הים. שוב, הקטע הזה של הנוף שגורם למשקיפים עליו עוררות רגשית. האם זה משהו טבעי או נלמד?
בערב נפגשתי מר X. בניגוד לרוב הפעמים בפגישותינו לא עשינו הליכה לשכונה המבודדת כי היה לו פצע ברגל.
הפגישה הייתה בינונית ,לא לכאן ולא לכאן ,ואני מניח שאם הייתי שואל אותו הוא בטח לא היה שם לב להבדל מפגישות טובות יותר למשל. המשפט האחרון מתקשר אצלי לתהיות שיש לי תמיד כלפיו בניסיון לפענחו. אנו חברים כל כך טובים במשך שנים רבות אך הוא שונה ממני במידה כזאת שבעיני פעמים רבות הוא כמו חידה. אינני מבין האם הוא שומר דברים בבטן, או שהוא שטחי ואף אוטיסט רגשית כמו אבא (כביכול) רק בצורה אחרת. מזווית אחרת של אותה הבעיה, אמרתי לו והוא הסכים איתי (מה שהעלה לי את הביטחון שלי בדבר וגרם לי לזכור אותו מבין הביקורת הרבה שאני מטיח בו), שהוא לא אומר דברים. רק לאחר תקופה ארוכה הוא פתאום מתעורר וכועס. הוא לא ממש מדחיק ,מאחר ולא ברור עד כמה זה מפריע לו אם בכלל במהלך התקופה שבה הוא אינו פוצה פה. אני יודע שמהכתיבה הביקורתית שלי עליו לא ברור עד כמה אני אוהב אותו. אני לא כותב עליו מספיק דברים טובים אולי כי אם אכתוב, אהיה חייב לנמק כל אחד מהם ולא על אחד מהם אני זוכר בדיוק את הסיבה שבגללה הגעתי אליו,אני פשוט יודע שהוא קיים, ואולי כי יש בו יותר מדי דברים טובים כך שאני לא רוצה לפספס אף אחד.
בשיחה ביננו התקיים ויכוח רציני על חשיבות הבנת חבר לבין הצורך לבקרו כדי לאפשר לו להשתנות. ברור מי היה נציגה של כל גישה. הוא אמר שאחרי המפגשים האחרונים אצל תל, שקצת השתבשו, הוא התחרט שבכלל בא. אמרתי לו שהוא מוציא את עצמו מהסיטואציה ולא מנסה לשנותה.
אולי יש רבים כמוהו שדברים לא מאד מפריעים להם והם לא מנסים להרעיש ולשנות עולמות כמוני והם לא מרגישים את הצורך הזה לכעוס או להיות עצובים ממש .
שווה לבקש ממר X לכתוב על עצמו או על הקשר עם חברתו M. אני לא תמיד מבין את הקשר שלהם. נראה שזה קשר שיש בו אהבה אבל גם המון נוחיות ו"צדק" ו"מה נכון"- מבחינתו לפחות.

כעס והשפעותיו, אפילו על הכתיבה

אני עצבני. שום דבר לא הולך. רק מחשבות על כעס שמרגיזות אותי עוד יותר. הכעס הוא נבואה שמגשימה עצמה. אני בטוח שדפקתי את היום שלי ובאמת אני עושה כך. אני לא נותן לעצמי מנוחה. כרגיל אומר שדווקא בפעמים כאלו אפשר ללמוד ולצמוח. אתמו הייתי אצל אדם אחרי שהצעתי לו לבוא לראותי איתי את משחק הכדורסל. באיזהו מקום ידעתי שזה מה שיקרה אבל עדיין התאכזבתי מכך- הוא כבר הזמין חברים לצפות איתו בביתו החדש ואפילו לא טרח להזמין אותי.. תכל'ס הוא לא חייב לי כלום. על אף שהצעתי לו עזרה בהעברת הדירה בצורה ברורה הוא לא רצה אבל אפילו להזמין אותי הוא לא טרח.אחרי המשחק הוא אמר שיתקשר אליי היום אבל הוא כמובן לא התקשר. מצד אחד הוא גם עזר לי בעבר כשכרמל נפרדה ממני ואפילו ישנתי אצלו איזה יומיים. אין לי מה להתלונן אך בכל את גם אני עזרתי לו והקרבתי מעצמי כדי שיקבל את ה-30 אלף שקל מהמילגה. אולי הבעיה שאני מרגיש שאני מקריב. שאני מפסיד. אם אני נותן משהו באמת מלב שלם- אני לא אגיש שאני מקריב. חשבתי בזמנו שאני עושה זאת בלב שלם ובלי רצון לקבל משהו בתמורה. אמנם לא רציתי לקבל כסף בתמורה אך כן רציתי לקבל הכרת תודה ואכן קיבלתי אך כנראה שקיוותי ליותר זמן. אולי גם לא יכולתי להגיד לא. אני יודע שרציתי שיהיה חבר שאתחיל איתו את הקשר בצורה נקייה וטהורה. אני באמת מרגיש שהפסדתי- הייתי עייף ולקחתי ריטלין באותו יום ואני חושש שאולי נפגע קצת התפקוד המוחי שלי. בנוסף הוא רק עכשיו עבר עם מורן כאמור דירה אז הוא נמצא בלחץ והראש שלו מוטרד מאלף ואחד דברים אחרים אז אין לי מה לצפות ממנו. בסופו של דבר אנחנו גם לא כל כך חברים טובים ובעצם אני כנראה לא מעניין אותו כל כך. שחר הוא אדם שלא שוכח. הוא זוכר ונוטר טינה. הוא לא יראה את זה וישמור בבטן אך הוא זוכר דברים.היום נסעתי באוטובוס וראיתי צעירים שלא מפנים את המקום שלהם לאנשים מבוגרים . זה מקומם אותי. הנקודה שאני צריך יזום יותר. הייתי בלי ה-MP אז הרגשתי חסר ביטחון ושקט. זאת הבעיה- אני מתמכר לדברים בקלות. הזמן אוזל. אני צריך לשאוף למעלה. רק למעלה. לא להסתכל לצדדים ולהפסיק להתבלבל.

כתיבה אחרת

אני לא בטוח לגבי הכתיבה שלי. אני כותב פעמים רבות את אותם הדברים רק בשינוי קטן. אותן דאגות. אותה נקודת מבט. מבחינת רמת המאקרו-אני כותב בעצם המון על עצמי.אני מאוהב במחשבותיי.
הייתי רוצה לשנות סגנון כתיבה. להיכנס לנעליים של דמות אחרת ולכתוב עליה. כך , גם לנסות להבין אותה וגם לקבל ניסיון בכתיבה אחרת.
אתמול הייתה תאונת רכבת ולכן לא חזרתי באמצעותה הביתה, אלא רק היום ובאוטובוס.
כמעט אף אחד לא התקשר אליי כדי לראות שאני בריא ושלם, זאת למרות שצריך להדגיש שאיש מנוסעי הרכבת לא נהרג.
מה הבעיה? ראשית היו שכן התקשרו אז אולי את זה אני צריך להזכיר לעצמי ולחשוב למה. למה אני לא התקשרתי לאחרים? הנקודה השנייה,שקשורה קצת לנקודה הראשונה מבחינת צורת חשיבה, היא שגם לחברים הטובים שלי יש נקודות חולשה רבות ואף על פי כן הם חברים טובים מאד בתחומים אחרים.
אימא סיפרה לי היום שהבת של השכנים התחתנה( כמעט אמרתי מתה- מעניין מה פרויד היה אומר על זה..). הבחורה צעירה ממני, לא נראית טוב ויש לה הורים די דפוקים. מי כמוני לא טוען שהמטרה בחיים היא להתחתן אבל זה כן מראה הרבה.
לי זה מראה שאני באיזשהו מקום מפספס. לא נמצא בכיוון הנכון ולא מכוון לכיוון הנכון.
אני לא מתחיל עם בחורות ברמה גבוהה ולרוב לא מסתובב עם אנשים שאני מעריך, או שאולי הבעיה היא שאני לא מעריך אותם.
אני לא מצליח לבטא את מה שאני יודע. במחשבות.בכתיבה.בחיים.
 אם אני הייתי צריך לבחור בין שני כתבים שלי, כאשר את הראשון אני מעדיף יותר ואילו השני מוערך יותר על ידי אחרים, הייתי בוחר בשני.
אולי יבוא היום שבו ממש אכתוב על אחרים. לא רק על מה שהם עשו בפגישותיהם עמי או אמרו או תיאורים שלהם בהקשר אליי אלא ממש ארגיש אותם.
קודם לכן אני צריך לחשוב אותם.

שביט

אתמול נפגשתי עם שביט. במקור היינו צריכים להיפגש יום קודם לכן, אחרי המבחן במבוא אך שכחתי להודיע לו מתי ואיפה כפי שסיכמנו בבוקר אותו יום. אני ממשיך לשכוח אנשים שהם בסדר איתי. שרוצים להיפגש איתי. את אלה שאני רודף אחריהם אני אף פעם לא שוכח. אולי זה כי לא מספיק מזכיר לי מצב מסוכן אז נטיית התגובה שלי היא לא לשנות אותו. זה מאד מפריע לי. באיזשהו מקום אני שמח שלא נפגשנו אז כי זה היה הרי יום לפני השיחה עם כרמל והייתי כנראה מרוכז בזה ורוצה לקבל חוות דעת משביט. ככה השיחה הייתה יותר קשורה אליו ואהבתי את זה. נפגשנו ליד האוניברסיטה והלכנו למרכז המורים לאכול במסעדה שם. היה כל כך חם שהמשכנו לשער 90 ואכלנו שם. שביט נוסע לפולין כדי ללמוד רפואה. הוא התחיל בשנתון שלי ב-2008 ללמוד פסיכולוגיה. השנה הוא למד ביולוגיה ועכשיו החליט את ההחלטה האמורה. הוא עזב את חברה שלו בשנה האחרונה. מבחינתו ההתנהלות באוניברסיטאות בארץ היא לא לרוחו, הרדיפה אחרי ציונים, העובדה שאין קשר אישי בין המרצה לתלמיד. בניגוד אליי שמאבד את עצמי לטובת הסיטואציה שביט משנה אותה. אמרתי לו על זה. הגענו למסקנה שזה קשור לביטחון עצמי והוא דיבר על עצמו כשאמר שהוא בנאדם טוב ולכן הוא לא מתבייש במי שהוא , או מנסה להסתיר כלום, הקלפים שלו פתוחים על השולחן ובגלל זה הוא הולך עם הרגשתו. דיברנו קצת על העבר וגם גיליתי עליו כמה דברים- שהוא עבד במשטרה (אחרי מפגש עם מישהו שבדואי נכנס לו מאחור באוטו ולפני שהוא התחיל לרדוף אחריו עצרנו אותו ואמרנו לו שיש לנו את הפרטים של הנהג הבדואי והתחלנו לדבר איתו, בחור נחמד מאד, מה שהזכיר לי ששביט פשוט אוהב את השיחות האלו עם אנשים, לא זוכר איפה ומתי אבל הוא תמיד אוהב להיכנס לשיחות עם אנשים גם אם הוא לא מכיר והיה איזה קטע שהאדם התחיל לדבר בטלפון , אני הייתי אומר בי והולך- "מה הוא מייבש אותי?" או "מה אני אהיה מוזר ואשאר?"אך שביט נשאר וגם אני ואז המשכנו בשיחה), והפסיק כי הבין שמפה הוא יכול רק להצליח. להרוויח הרבה כסף ,כבוד, היה לו תפקיד פיקודי מאזור הדרום עד לירושלים ולכן חשש שירצה להישאר במצב הזה ולא ללמוד. דיברנו קצת על חברה שלו הראשונה שאיתה הוא חי 3 שנים ונפרדה ממנו מבלי לומר מילה כמעט, ככה ביום בהיר אחד. אני זוכר כבר אז שהוא ידע שהוא היה בסדר ולכן לא התמוטט ולא ניסה להבין למה? אולי עשה משהו שגרם לה לעזוב. אני זוכר שהוא אמר לי שהייתה פעם שהיא אמרה לו שהיא התנשקה עם מישהו והוא אמר לה שפעם אחת זה בסדר אבל בפעם הבאה הוא יעזוב אותה. או שהוא אירח איזה חבר שלו 3 פעמים בשבוע בבית כי לא היה איפה לגור ומבחינתו זה מובן מאליו. אתמול הוא אמר שאחותו אמרה לו שהוא יותר מדי פתוח עם אנשים ויש אנשים שינצלו את זה בפולין ואני אמרתי לו שזה אולי תכונה בעייתית(לא במילים האלו) אבל אני מעריך אותו בגללה. עוד דבר שדיברנו עליו שהוא מונע מאד מעיקרון של צדק. יש את הדבר הנכון לעשות כי זה הצדק. הוא אמר שאני כל כך צודק( אם כבר מדברים על צדק) ויפה ששמתי לב לזה. אני נשאר באיזשהו טעם של פיספוס. פתאום שוב אני נזכר שהיו בעצם  הרבה פגישות ביני לבין שביט במהלך השנתיים האחרונות אך אני עדיין מסוגל לשכוח מבן אדם ככה בקלות. להגנתי יאמר שגם הוא לא יזם וגם הייתה פעם שנפגעתי ממנו באיינשטיין- אולי אני צריך להגיד לו על זה. אני שוכח מאנשים כי הם לא שירתו את המטרה שלי. כשאני לא צריך אותם אני שוכח מהם. היה לי מאד כיף איתו אתמול. קודם כל אני מרגיש בנוח לדבר איתו. שביט הוא אחד שנותן לי להתחיל איפה ולאן ללכת, גם בשנה הראשונה אני זוכר את זה אצלו, מעניין אולי עם אנשים אחרים אני בכלל לא יכול להסתדר , אולי תמיד זה כך- יש טיפוס יותר דומיננטי ופחות.יש בו משהו טוב, רגוע, אמיתי. כאילו משהו בודק. מסתכל. הוא לא יזום הוא מסתכל,בוחן. יש לו המון חוכמה והוא מאד דומה לי מהבחינה שהוא אוהב להיכנס לפילוסופיה. הוא אמר שגם הוא מתגעגע לתקופה של הצבא- לחופש ואמר שמי לא בעצם. אמר משפטthe past is history, the future is mystery, ant today is a gift that’s why it's called present" הוא אמר שהוא ראה את זה בסרט מצויר וצחקנו על זה שדווקא במקומות הכי בנאליים מוצאים את משפטי הזהב. הוא מודאג מהמצב בארץ. הקיצוניים הערבים והדתיים- ואני התחלתי אתמול לחשוב שאולי יש בזה משהו, אולי באמת המצב של המדינה באמת בסכנה הרבה יותר מאשר חשבתי. בדרך למסעדה פגשנו חבר שלו (ואני פגשתי את גרגמל שאולי זאת הזדמנות..) שישבנו איתו בפאב פעם אחת- והוא היה נראה לי מעין אחד שיודע הכל. אז הייתי עוד בתקופה שסיפרתי רק למי שרצה לשמוע וגם לא או שהיה נדמה לי שיש בו איזה זיק של רצון לשמוע על הילה והוא קלט הכל. אולי יש הרבה מהמשותף אצל אנשים כך שזה לא חוכמה ואולי אנו טיפוסים דומים כך שאנשים מזהים את הדברים הבסיסיים אך אני זוכר במעורפל משהו שהוא פשוט קלט הכל. בקשר אליו – הוא גם היה עם מישהי כשהמצב ההתחלתי היה גרוע- זה התחיל מבגידה שלה בחבר שלה איתו. בכל מקרה כשדיברנו הבנתי גם שיש משהו שונה ביני לבין שביט – הוא אמר לי שהוא וחברה שלו החליטו להיפרד אחרי שהוא טס לחול וגם כי הם רבו והוא מתכוון להישאר ידיד שלה כי הם הבינו שקשר רומנטי לא יצא מזה אבל יותר אין מה להפסיד ואני פשוט לא הבנתי איך ? איך אפשר להישאר ידידים?ופה אנו שונים- מבחינה רגשית שביט פחות נותן לרגש לשלוט בו. דיברנו על כך שאנחנו רוצים לעשות משהו משמעותי בחיים שלנו-  מה ההבדל הוא אמר בים חזיר לסוכן מכירות בהקשר הזה. הוא אמר שהוא מרגיש שהוא מתשנה שהוא לא אותו שי מלפני כמה שנים. חושב אחרת ומתנהג אחרת ואני חשוב שהוא צודק גם בקשר אליו וגם כבר בקשר אליי. ייעצתי לשביט לקחת את הזמן ותת פרק זמן שבו הוא מחליט שהוא לא חוזר, לייצר יום עם הרבה דברים קבועים ואמרתי לו שיש את איגי ואנה בפולין אם הוא צריך משהו. אני בהחלט מרגיש פספוס עם שביא אך זה לא הסוף. בכל מקרה אני מתכוון להתקשר אליו לפני שהוא טס ואני מתכוון לשמור אתו על קשר.

פגישה עם אבו-יוסף

בסופה"ש חזרתי הביתה ונשארתי עד היום. אתמול נפגשתי עם אבו-יוסף. נפגשנו בבית קפה בחיפה למשך 3 שעות.  אבו-יוסף הוא זה שיזם את הפגישה ואלמלא היה יוזם סביר שלא היינו נפגשים במשך הרבה זמן כי יש לי נטייה לשכוח אנשים. אם אשקיע פחות בעצמי יהיה לי פנאי להשקיע יותר באחרים. אבו-יוסף לומד תיירות פעמיים בשבוע בקמפוס שנבנה בנמל. בנוסף הוא עובד בחברת ביטוח בתור סוג של פקיד.  בשיחה גיליתי דברים עליו שלא ידעתי בעבר. הרגשתי שהוא הרבה יותר עמוק מאשר חשבתי. הוא סיפר לי על פחד שיש לו מלהיות בעתיד סכיזופרן כי אביו חולה. הוא סיפר לי על מקרה שבו הוא התעוור זמנית כתוצאה מלחץ, לפי דעתו, אחרי שהלך עם משפחתו להרצאה על סכיזופרניה וגילה שיש לו הרבה מקווי הדמיון עם חולי סכיזופרניה. דיברנו קצת על הבלבול וההיתקעות שיש לו כלפי מישהי שהייתה לו בעבר למרות שהם היו רק תקופה של כמה חודשים. רבים מהדברים שהוא אמר הזכירו לי אותי. אני חושב שאנשים מזכירים לי אותי אך שלא תמיד בצדק. אני מנתח דברים שאחרים אומרים ומקשר את זה לדברים שאני יכול להתחבר אליהם וכשאני נזכר בכך שוב אני זוכר את הקישור אליי ולא את הדברים המדויקים שהם אמרו ובכך אני מבנה את הזיכרון. ייתכן שעדיף לנתח פחות ולהבין פחות אך להקשיב ולזכור יותר את דברים כפי שהם. בכל מקרה כדאי להמשיך לשמור על קשר עם אבו-יוסף. אנחנו צריכים לפתח קשר שהוא מעבר לעבר. העבר הוא העיתון. חלק גדול מהשיחה שלנו נסובה סביב העיתון על אף שהמשקל שיש לזה בחיינו כעת שואף לאפס. כמובן שהעובדה שאנו לא נפגשים הרבה לא תורמת לכך.  בסופה"ש הזה ראיתי עם נצנוצים וחנן את המונדיאל.  אני מרגיש שלווה וכיף אדיר להיות אצלם. 

והפעם, מפגש במקום יותר טבעי של הטיפה

טיפה קטנה נפלטה מהים אל הקרקע הלוהטת של החוף שעליו הייתי ישוב אני. ראיתי כמוה רבות לפניה, ויהיו גם אין ספור אחריה. לא ריחמתי עליה. גורלה נגזר מראש בהיותה טיפה.

כנראה, שגם הטיפה הבינה זאת והחליטה בשארית כוחותיה לחזור חזרה למים. מבעד לחול האינסופי ראיתי אותה זוחלת אט אט לים.

 חזרה הטיפה אל הים, אל ביתה. ואילו אני נשארתי על החוף, אבוד, ללא בית וללא לב ורק החול סביבי. אולי עוד ניפגש טיפה קטנה וגם אם לא אז טיפה ממך תישאר בי לנצח בין החולות האלו או אחרים.

טיפה עצובה ובודדה חזרה אל הים. אני אוהב אותך טיפה קטנה שלי.

והכתיבה- היא פורצת את הסכר

כעת אני ברכבת בדרך חזרה לדירתי. בתחנת הרכבת נפרדתי מאימא. הרגע היה כה קסום.
כמה רגעים לפניו, רציתי כבר לצאת מהאוטו ולהיכנס לתחנה, שבדיוק נפתחה. בחוץ כבר נהיה חושך, מסביב המולה של אנשים שרצים לרכבת. בכל זאת, החלטתי להיות כאן ועכשיו עם דבריה של אימא, בגופי ובנפשי.
נזכרתי בכל הרגעים שבהם אני שוקע לתוך עצמי, מרוכז בעצמי ובחוויותיי, מסביב העולם סובב ולא ברור מה אני זוכר אחר כך וכמה מתוך זה מדויק.
גם אימא הייתה נרגשת. הבטתי בה, במבטה הטוב, בעיניה הכחולות, מאחלת לי מזל טוב לכבוד יום הולדתי. היא הייתה כה יפה.
רציתי שהרגע יישאר לנצח.
 בעצם,הוא נשאר.

כתיבה על כביש 6

אתמול הגעתי לתל. הוא עשה מסיבה בעיר. אני נהנה להיות אצל אכתוב אבל אכתוב רק על משלים, למרות שאני עצבני עכשיו ולא רגוע. אני יוצא לנשום אויר. מדהים כמה שכמה נשיפות אויר גורמות לי לשינוי מחשבתי. כלומר משהו פיסי בסיסי ופרמיטיבי שמשפיע על משהו עמוק כל כך. כעת, יצאתי שוב להתרענן. אני חושב שמשלים הוא בנאדם משכמו ומעלה. נפש טובה בעולם שהוא מאד רע וציני. אני חושב שזה הבנאדם הכי כנה וטוב שפגשתי בחיי. כמובן שאפשר לומר הרבה דברים- אני לא מספיק מכיר אותו, יש עוד דברים חוץ מזה כגון חוכמה, יש כמה דרכים על להסתכל האם בנאדם הוא טוב או לא, משלים לא מושלם והדבר שיותר מעניין הוא שלכל דבר יש סיבה. בייחוד דברים שהם קיצוניים מדי גם אם טובים הם מוזרים וצריך לבחון למה הם כמו שהם, מה הסיבה. האם זה מכל הלב או שיש סיבה אחרת. אני מאמין שמשלים הוא בנפשו בנאדם זהב. עדין, מתחשב ,חכם. הוא מבין. אתמול דיברנו על זה שבגדתי בכרמל והוא אמר לי שזה לא אשמתי ושבגלל שאני גבר יש לי סיבות מקלות וכו. אני לא מסכים אבל אני אוהב לכתוב את זה בכל זאת. דבר שנחרט בזיכרוני שהוא אמר זה שמבחינתו גם אם אנשים עושים דברים רעים זה פחות מעניין אותו. אם הוא חושב שבנפשם הם אנשים טובים אז זה מה שחשוב. הוא דיבר מניסיון של אחד שפגעו בו. לשמוע מישהו אומר דבר כזה זה המם אותי. העוצמה של הדברים- למרות שהייתי שתוי , זה עשה לי משהו כי עובדה שזה המשפט שאני זוכר בצורה הכי חזקה. הוא התכוון לכל מילה שאמר. המשלים אוהב לפשט דברים ויש בזה משהו חזק- זה לא תמיד טוב אבל לפעמים אפשר גם לפשט דברים ומה שאני אוהב בפישוט הזה זה שהפישוט שלו הוא פישוט טוב לא כמו שלי לפעמים כשאני כועס או של אבא מאותה סיבה. המשלים אדם אופטימי ומסתכל על חצי הכוס המלאה. גם אני צריך היות כמוהו והוא נותן לי השראה. לראות בנאדם כמוהו שפעם חשבתי לחצי אוטיסט, מזמין כרטיס לרכבת מראש משהו שכמה שהוא פשוט אני בחיי לא עשיתי מרשים אותי עד מאד. דבר אחרון- אחרי השיחה עם המשלים נזכרתי באיזושהי תובנה שאני כמעט בטוח שכבר חשבתי עליה לפני השיחה אבל בכל מקרה שוב עוררה אותה ולמרות שהיא די ברורה מאליה היא מאד לא לפי דעתי- גם אם מישהו אוהב אותי ועושה לי טוב בלב ובנשמה ועושה אותי מאושר אבל אני לא בנאדם מוצלח יותר כמו שאני יכול להיות כשאני לבד , אז ייתכן ועדיף שאהיה לבד. 

אמונה

נתקלתי כמה פעמים בזמן האחרון במשפט "מי שמאמין לא מפחד". המשפט מאד נכון. האמונה הרי מרחיקה מהאדם את המודעות מהמוות, או מדברים שלא ברורים לו ובכך מקטינה את פחדו. האמונה כקולקטיב גם מחזקת את תחושת הביחד שכה חשובה לאדם,שהוא יצור די בודד בסופו של דבר,אפילו מהטעם הפשוט שהוא חווה רק את עולמו שלו, ולא מסוגל לחוות חיים אחרת.שאלתי היא האם רע לפחד?
 פחד הוא רגש לא נעים פיסית ונפשית, אך זה רגש שגורם שגורם לנו לשנות את מצבנו כדי שנפסיק לחוות אותו.אנו מתפתחים ומגיעים לתובנות בחיינו שייתכן ולא היינו מגיעים אליהן אם היינו רק שמחים ומאושרים. הקוף שחי על העצים לפני עשרות מיליוני שנים,היה רעב בגלל הבצורת בעצים. כתוצאה מכך הוא נאלץ לרדת מהעץ אל הסוואנות, אך העשבים היו גבוהים ממנו וכדי לזהות אם יש טורף באזור הוא נאלץ להתחיל להתרומם ולעמוד על שתי רגליו האחוריות. ההשלכה של שינוי זה הייתה עצומה- התפנו לו שתי שתי הרגליים הקדמיות, כלומר שתי הידיים, והוא החל להשתמש בהן למטרות אחרות.מה היה קורה לו כשהקוף היה יורד מהעץ, התנאים בסוואנה היו מתאימים להישארותו על ארבע רגליים?
אמונה גורמת לנו להפסיק לפחד אך לפחד זה טוב, במידתיות כמובן ולכן אפילו רק מהסיבה הזו אמונה זה רע.
 במצב היפותטי, שבו שהאנושות הייתה מגיעה לרמה הכי גבוהה של תבונה וידע, והיינו מגלים את כל התעלומות בעולמנו כגון משמעות הזמן, מקום, המוות ועוד חוקים שכיום נסתרים מעיננו מבלי שנדע שהם קיימים כלל, לא היה צורך לפחד כי הכל ידוע ולכן לפחד כבר אין משמעות. אולם גם אם היינו ממשיכים לפחד הרי שלאמונה בוודאות כבר לא הייתה משמעות מכיוון שהכל כאמור היה ידוע. אין מעבר. האם גם אז אנשים היו מאמינים?

נקודת מבט

אתמול נכנסתי לדיכאון גדול. גיליתי שייתכן שאיבדתי דיסק און קי שבו רשמתי דברים. בבת אחת נפלה עלייה מרה שחורה, כעס, מחשבות שליליות. סגרתי עצמי בפני העולם. הייתי באבל ואף אחד לא יכול היה לעזור לי להתגבר על האבדן. אימא נכנסה לחדרי. "אתה צריך לנסות להבין למה אתה פועל כפי שאתה פועל" היא אמרה."יש לך בחירה". לא נתתי לזה להשפיע עליי בצורה מודעת אך חלק ממני הקשיב לדבריה. לכך שאני מייחס חשיבות גבוהה מדי לכישלונותיי. לכך שיש בי גם דברים טובים. לכך שהאובדן הזה הוא לא גבוה כפי שאני חושב. לכך שמגיע שלב בחייו של אדם שבו הוא מבין שהוא לא יהיה מי שהוא רוצה להיות. אם אתאר את השינוי במצב הרוח שלי על גרף, הייתי אומר שהוא נותר ללא שינוי אך השיחה עם אימא ,שעליה לצערי הוצאתי את תסכולי,הכינה את הקרקע לקפיצה שהתרחשה בגרף יותר מאוחר.

 יגיע שלב שבו אימא כבר לא תיכנס לחדרי כדי לדבר איתי, שיחות שאני כה אוהב. אולי היא תפסיק לעבוד  והדבר ישפיע על ביטחונה בלתת עצות לאחרים. אולי ההורים יעברו דירה ואז כבר לא יהיה לי את אותו החדר או חדר בכלל. אולי אני לא אחזור הביתה כל כך הרבה. אולי היא תקבל אלצהיימר. בסופו של דבר מישהו מאיתנו ימות . אולי מישהו אחר ימות וזה כבר ישנה את הכללים. אולי ישראל תופצץ בנשק גרעיני וכולנו נמות. מה שבטוח  התקופה תשתנה ואנחנו איתה. לכן, אנצל את הזמן. אתן לזה לשקוע בתוכי.גם אם לא אזכור את כל המקרה בכללותו, ראשית הוא רשום ביומן ושנית משהו בי יזכור. אותי רואה כדורגל בטלוויזיה ואת אימא מנסה  לעודד אותי . לאט לאט, אני מתחיל לשים לב לרקע מסביבי.
אחר הצהריים נפגשתי עם מר X, פגישה שעוד הייתי מסוגל לבטל אך מאחר ולא רציתי להצטער על כך אחר כך ,לא עשיתי כן. בנוסף,במקרה כזה, הייתי נקנס על פי שיטת הניקוד בינינו על איחורים וחיסורים. נפגשתי עם מר X ואף על פי שתכננו ללכת לעשות כושר נסענו לים. הנסיעה עימו שיפרה מאד את מצב רוחי, בנוסף לדבריה של אימא שהחלו לחלחל.  אולי כי הפסקתי להרגיש לבד ,אף על פי שלא הייתי לבד קודם. אולי כי מר X היה אדיש לאובדן ואמר שזה לא נורא, שכנראה זה היה צריך לקרות. הוא התייחס לאובדן בהשלמה. אמרתי לעצמי שאני לאו דווקא מסכים עם גישה זו אך אוכל ליישמה לתועלתי בכל זאת. אז אכתוב עוד. זו רק כתיבה. אולי כי במפגשים עם מר X מרגיש בשליטה. לכל הפחות שווה. עם המשפחה אני עדיין מרגיש הקטן ועדיין בעל מעט השפעה.כשאני עם מר X יש לי אחריות. אני לא יכול להיכנס לדיכאון.
נסענו לחוף וצפינו בשקיעה שהייתה די בינונית. נזכרתי באותה שקיעה בזמנים אחרים ובתקופה אחרת, אולי לא כל כך אחרת. נזכרתי שישבתי מתחת לגגון של הפאב של החוף. ירד גשם בזמן השקיעה ומתחת לגגון התאספו אנשים והרגשתי חלק מרגע גדול ממני.

סיפור: מפגש שטומן בחובו החלטה

אחרי שהם הלכו נשארתי אני ישוב על ספסל. איש לא היה בחוץ כי ירד מבול. בכל מקום היה בוץ. לא ניסיתי לתפוס מחסה בין העצים וגם לא התכוונתי ללכת למסיבה שהייתה במרחק של כמה עשרות מטרים משם.
הבטתי על הספסל האדום. הוא היה מכוסה בהמון טיפות. טיפות חדשות המשיכו להצטרף אליהן מן השמיים ומן ענפיו הרמים של העץ. מבטי נח על טיפה אחת. זיהיתי אותה מיד. החלטתי שהפעם לא אניח לה ללכת. באמצע המקום ההזוי הזה, אנהל איתה שיחה פנים אל טיפה. התקרבתי אליה אך היא ברחה ממני. ניסיתי לרדוף אחריה אך החלקתי על הספסל ונפלתי על אלפי הטיפות. החלו שם צרחות. קמתי מהר , בטירוף, כדי לוודא שלא פגעתי בטיפה שלי. כבר לא היה איכפת לי מכלום וגם לא מהטיפות שנפגעו ממני. ראיתי אותה בורחת אל הדשא הקוצני שליד הספסלים. רדפתי אחריה, רק בה הייתי ממוקד. לבסוף הגעתי אליה.
 רציתי להגיד כל כך הרבה. כל אותם הערבים שהייתי מוטל בחדר ליד אלומת אור בקרן זוית וחושב. אולם כאן ,פה, שוב לא מצאתי את המילה הנכונה. היא הביטה בי, חיכתה אולי שאומר משהו. נשמתי כמה נשימות ולבסוף אמרתי, "טיפה, הקשבתי, הקשבתי לעצמי, הקשבתי לרוחות השינוי, הקשבתי לך אולם איני יודע מה לעשות כי אני עדיין מי שאני ואת עדיין טיפה". הטיפה הביטה בי בעיניה השקופות נשמה ונשפה ,נשמה ונשפה.

מי אני ומי הם האנשים סביבי

אתמול חזרתי לקריות. אחר הצהריים הלכתי לבקר את נצנוצים וחנן. השעה הייתה חמש וחצי וזו לא שעה שאני בדרך כלל מבקר אותם. נצנוצים הייתה מאד מאושרת כאשר היא פתחה לי את הדלת ושרה לי איזשהו שיר על השם שלי. דיברנו על מה אנו בוחרים לספר. האם אלו דברים טובים או רעים. מה הקשר של זה לסוג האדם שאנו. האם יש אנשים שזוכרים פשוט את הדברים הרעים או שיש כאלה שפשוט בוחרים לספר את הדברים הרעים. חנן אמר שנצנוצים היא אדם שזוכר את הדברים הרעים. דיברנו לדוגמא על החתונה של חרמונית ואבידן שבה שמעו רכבת נוסעת באמצע החתונה. ראיתי שגם אחרי כמה שנים, נצנוצים עדיין זכרה את זה באופן טרי,ואפילו הייתי אומר שהיא ממש לקחה את זה קשה, אולי יותר מהכלה עצמה. הפגישה הייתה קצרה אגב והיא נעשתה בגלל ששבוע לא ראיתי אותם כי לא מצאתי את הפלאפון שלי והייתי לחוץ מזה, ובנוסף הייתי טרוד בסידור החדר. התקשרתי אז לנצנוצים וסיפרתי לה את זה, והייתי מאד מצוברח ובמצב רוח של רחמים עצמיים, ונצנוצים לקחה את זה מאד קשה. באופן כללי היא אדם כזה שלוקח מאד קשה דברים שמפריעים לאחרים. היא הלכה לישון עם מצב רוח רע ומטרדת ולמחרת גילתה מאימא שכבר מצאתי את הפלאפון אך לא טרחתי להתקשר אליה. נקודה למחשבה. אחר כך עשיתי כושר עם מר X בשעת בין ערביים. היה איזשהו שלב שהופיעו שני גברים. אבא ובן אולי. כאשר הבן היה עם מכנסי צמודים מעין מכנסי סאדו. הסתכלתי עליהם בפליאה, באותו רגע לא הייתי ליד מר X, ולאחר שהסטתי את מבטי ראיתי את מר X מרחוק עושה לי נו נו נו עם האצבע.חייכנו אחד לשני והתחלתי בתרגילי הכושר שכוללים מעין תנועת השתחוות, שמר X מייחס את זה לעצמו. מר X עשה של תנועה של כן כן זה אני, אני יודע. אחרי שסיימנו את הכושר הסעתי אותו לנשר. בנשר ישבנו על ספסלים ודיברנו על כך שהוא רוצה גם לכתוב כמוני אך אף פעם מיישם את זה. היה שלב שהוא כתב קצת, והוא קרא את זה לא מזמן ,והייתי אומר אולי התרגש מכך,מאותה כתיבה רחוקה שמתארת מצב אחר וזמן אחר ורגשות אחרים, אך מאז הוא לא הצליח להתמיד. ייעצתי לו לנסות להשתחרר לפני כתיבה, לשתות משהו. לכתוב זה לא קל. דיברנו על כך שהוא מדבר הרבה עם אביו אך אין עומק וקרבה בשיחותיהם. אבא שלו לא מספר כלום אף פעם. תמיד בשליטה. הוא גם לא בקשר מספיק טוב עם סבתא שלו. הוא אמר לי האם כשלו יהיו נכדים הוא יבין שיש להם חיים משלהם. האם סבתא שלו כועסת עליו שהוא לא מספיק בקשר אתה? אמרתי לו שלפי דעתי מהקשר של עם נצנוצים וחנן הם לא כעסו עליי על כל השנים שלא הייתי נכד טוב ולא שמרתי איתם על קשר אך כעת הם פשוט מאד שמחים שאני כן. הוא סיפר לו על שני חברים דתיים שלו מהלימודים שלא מזמן הם נפגשו ללמוד, ואחד מהם שמתחתן וצריך לשיר לחברתו בחתונה ורצה להתאמן, ביקש ערק מהשני והשני הוציא לכולם אלכוהול. בשתיים עשרה בצהריים הם התחילו לשתות. אחר כך השני,נועם, "הפנט" את מר X. אחר צהריים שגרתי כזה. הנקודה שחשבתי עליה אחרי זה בערב, האם מר X יזכור את כל האירוע הזה עוד כמה שנים. סביר להניח שלא. יחד עם זאת חוויה מסוימת, תישאר בזיכרון ובמודעות של מר X והיא התקרבות לשני הברים האלו. קירבה ושינוי ביחסים שאולי הוא לא יכול להצביע עליה. מעניין האם שאר הזיכרון ייעלם בחלקו או שכן יש גישה אליו ופשוט כדי שהוא לא יפריע לתפקוד היומיומי שלנו, המח מנצל את רק שאופטימלי בשבילנו , כלומר הכמות המשמעותית ביותר של מידע והכי קטנה שאפשרית. אתמול לפני שהלכתי לישון הסתכלתי על כמה בגדים שבארון שלי, על איזה כובע טמבל שהיה מונח שם, ופתאום בצורה חיה , הגיעה לי המחשבה שוב של מי אני. כמו בסיפור שאני שואל את עצמי מי אני? רק שכאן ההתייחסות לא הייתה לכרמל אלא כהשוואה לאני כשהייתי קטן. בנוסף המחשבה הייתה של רחמים עצמיים ולא כעס.הסתכלתי על הבגדים היפים האלה , ועל האדם הגדול שלובש אותם, בעזרת הכסף האדיב והשכנוע של אימא, וחשבתי שאני לא הבנתי את עצמי כה הרבה שנים ואפילו כיום. גם אחרים כפועל יוצא כמובן לא הבינו אותי. האם נהייתי מי שרציתי להיות? האם זה ריאלי להיות מה שרציתי להיות? מה בכלל רציתי להיות? רציתי להסכל מהצד אני חושב. גם בתור ילד קטן. מהבחינה הזאת אני מיישם את זה בכתיבה. רציתי לעשות הכל , להיות מיוחד, כשהכל מתערבב לי. בלילה , בחוץ או בפנים ,בחורף, בשעת בין ערביים. בכל מקרה המחשבה על הילד שכבר מאד גדל בגיל ובגוף ובנפש שלובש את הבגדים האלו, אך מי הוא באמת?  

אין אלוהים, לפחות לא כפי שאנו מבינים אותו

בתוך האדם קיימת חרדה. החרדה בהגדרה היא מפני דבר שהוא אינו יודע. האדם בעבר לא הבין הרבה דברים בעולם. כנגד כל דבר שהוא לא הבין וגרם לו לחרדה הוא המציא רעיון שיוכל להתעסק בו ולהירגע. רעיון שיסביר הכל. בכל מקום בכדור הארץ באלפי השנים האחרונות ,האדם המציא לו אלילים. תרבויות שלא באו במגע עם תרבויות אחרות עבדו והתפללו לאלילים שדומים לאלים בתרבויות אחרות. האלים היו דומים בתכונותיהם, בצורת ההתייחסות אליהם הרבה מעבר לדמיון מקרי, מה שגורם לי לחשוב שאולי מבחינה בילוגית וכימית אנו בנויים לפעול בצורה מסוימת לגבי מחשבה/רעיון מסוים .
במרוצת הזמן האדם התפתח והחל להבין הרבה אירועים ותופעות. הוא הפסיק גם להאמין בדבר
דומם כבעל כוח מסוים. תובנה שלנו נראית כיום מאד הגיונית אך בעבר לא הייתה קיימת פשוט.
הוא החל להאמין כתוצאה משני גורמים אלו בקיומו של משהו מופשט ביותר. דבר אחד וכול יכול. הוא המציא את האלוהים שיסביר לו את הדבר העיקרי שלא הצליח לפענח גם כיום- המוות.
המילה הנוראית הזאת. מה איננו מבינים בקשר למוות? האם הוא מה שאנו חושבים שהוא?פשוט הפסקת קיומנו? אולי יש משהו שאנו לא מבינים- שאנחנו לא יכולים להבין עם כמות הידע שיש לנו. אולי אם לא נפחד ונמשיך להתפתח, מבחינה מדעית נגיע להבנה של מהו המוות. אולי המוות הוא משהו שונה מאיך שאנו כרגע תופסים אותו, אולי יש חוק מסוים שעדיין לא גילינו. כרגע איננו יכולים להבין והתוצאה היא שאנו חיים בצל מחשבה נוראית מכל- שיום יבוא ולא נהיה פה. אני לא אהיה פה תמיד.

בועה ורודה

מאי 2010 - שלשום הייתי בארוחת חג שבועות עם החבר'ה מהמחלקה, של שנה שעברה. יום לפני זה כתבתי על כך שאני מצטער שקצת התנתקתי מהם אך זה היה צער מבוקר. שחררתי רגשות של עצב ואכזבה בתקווה להמשיך הלאה וללמוד מטעויות. ניסיתי לשלוט במצב, ביני לבין עצמי, אך כמו שגיליתי כבר בעבר זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בארוחה הבנתי שעברה שנה מאז התנתקתי מהם. שנה של פרידה מכרמל. שנה של בועה בתוך עצמי מהרבה בחינות. מעט מדי ומאוחר מדי.
 לפעמים הייתי נפגש עם חלקם והייתי משתף אותם בדברים אישיים. במהלך המפגשים האלו הצטערתי בתוך עצמי ולעיתים גם כלפי חוץ, שהתנתקתי. בשיחות איתם התרוקנתי מהמועקות שהיו לי,מעין משהו פרימיטיבי והכרחי,והמשכתי הלאה, שוכח. דברים ממשיכים להשתנות גם אם אני לא מודע להם ומכיר בהם.אנשים חווים חוויות, נפגשים ,מתחברים ואילו אני ממשיך לחיות בבועתי. במפגש שלשום הרגשתי בפעם הראשונה לא שייך. רגש שפעם , בזמנים אחרים, ניסיתי להימנע ממנו בכל מחיר. רק שיאהבו אותי, שירצו בי. כמה רציתי שירצו בי, מכל הבחינות. איך זה יכול להיות שאני לא זוכר מה קורה בחייהם של אנשים אחרים? איך זה יכול להיות שאני שוכח אנשים קרובים? איך מה שאני זוכר זה בייחוד דברים רעים? ההדים הגבוהים שנוצרים אצלי כתגובה להתנהגויות של אחרים כלפיי שאני תופס כפוגעות בי מתווספות להדים של המחשבות שלי שבמקרים רבים אני היחידי שחושב אותם- כדוגמת איך לא רציתי להיות זה בחבורה שנשאר שנה ובגלל זה התנתקתי גם אם לא במודע. לא רציתי להיות החבר המוזר מהשנה הראשונה, אז לא הייתי פשוט. בכל יום מחדש השמש זורחת ואחר כך שוקעת, ואילו אני שוקע בתוך עצמי, מקיץ מדי פעם משנתי, וחוזר לשקוע.

על הכתיבה

מאי 2010- למה אני כותב בעצם? אני כותב כדי שלא אשכח. אני לא רוצה לשכוח, כי אז מה משמעות החוויה. אם אשכח אולי כן אזכור ששכחתי משהו ואדע. אדע שהיה משהו שיכול היה לשנות חיי. את הוויתי ואת מי שאני. אני לא רוצה ששום פיסת מידע שלי עליי, תינתק משאר חברותיה ותתעופף לה. לא שייכת לכלום. ללא בית. תלושה מהמציאות. אני כותב כדי שבעתיד אסתכל על מה שכתבתי ואזיל דמעה. אני אוהב לבכות כי הבכי גורם לי להרגיש אדם טוב יותר. גם הקריאה על הדבר הכי בנאלי שכתבתי, יכולה לגרום לי להזיל דמעה, כי גם אותו דבר קרה בתקופה שכבר לא קיימת. אני כותב כדי לשכוח מהחרדה. ממנה אני רוצה לשכוח. אולי לא לשכוח לגמרי, כי היא חלק ממני, והיא גורמת לי להיות מי שאני, גם על חלקיי הטובים. אני כותב כי אני רוצה לפרוק את שעל ליבי. הכתיבה היא דרך שלי לדבר עם עצמי בצורה רגועה והגיונית. זמן של שקט עם עצמי, גם אם בחלק ניכר ממנו יש לחץ. זמן של שקט לפני שאני יוצא לסערה של העולם האמיתי. בעיצומה של הסערה אני כבר מתחיל לזכור- יש גם אי של שקט, ומצאתי אותו. אני כותב כדי להשיג שליטה. באמצעות הכתיבה אני מצליח לעצור את הזמן מלכת. דרך הכתיבה אני מבין דברים אחרת. נזכר בדברים שלא שמתי עליהם את הדעת מספיק וחושב מחשבות נוספות ואחרות. כשאני כותב אני מרגיש מיוחד. אני רוצה להרגיש מיוחד בעיני עצמי אך בייחוד בעיני אחרים. אני רוצה לפרסם את כתביי בעתיד ושהשפעתם בעולם תהיה כה עמוקה כך ששמי יזכר לעד. עדיין, משהו חסר.

סיפור: רב הנסתר על הגלוי

מאי 2010 - אני רץ ברחוב בדילוגים ארוכים. בין דילוג לדילוג אני מרחף קצת מעל הקרקע. אני מנסה להגביר מהירות אבל לא מצליח.הצעדים ממשיכים להיות ארוכים ולא מספיק מהירים.אני מסתכל אחורה אך אין אף אחד. השעה לא ברורה. בסופו של דבר אני מגיע הביתה ופותח את השער. אני מצלצל בדלת. לפתע אני חושב שאולי אין אף אחד בבית. מהר מאד אני בטוח שאין אף אחד. הדלת ניצבת מולי. רק אותה אני רואה, גדולה מאד וכהה מאד. סוף סוף, אימא פותחת לי את הדלת. היא נראית קצת מודאגת אך לא יותר מדי. אני שמח שהיא לא דאגה יותר מדי, ושהיא לא מאוכזבת ממני. מצד שני אני שמח שהיא כן קצת דאגה לי. אני עולה במהירות לחדרי שבקומה השנייה. אפילו אני מופתע מכך. ברקע, במערכת, מתנגנת מוסיקה שאני אוהב. לאחר כמה שניות של ישיבה על המיטה ,אני מתחיל לחפש דברים לקחת לדרך. אני לא מוצא את משחת השיניים. אני לוחץ חזק על הכפתור של המערכת ,סוגר אותה וחוזר למטה. אימא כבר עסוקה בענייניה. היא הפסיקה לתהות לגביי.היא התרגלה למי שנהייתי או למי שתמיד הייתי, והיא הבינה את זה פשוט באיחור. אני מסתכל עליה עסוקה בפינוי המדיח ואומר לה שאני הולך. היא מסתכלת עליי ,מחייכת ואומרת לי תיהנה. אני נעצר לרגע ,אך לבסוף יוצא החוצה לא בלב שלם אך גם לא בלב כבד וממשיך את הריצה שהופסקה. שוב באותם דילוגים ארוכים ומייגעים ,ליעד שכיום לא ברור לי, אבל אז הוא כנראה כן היה.

סיפור: מפגש עם טיפה

מאי 2010-על עדן החלון, מחליקה לה טיפה. בחוץ סופה. החלון הוא קר ושקוף ואני מביט בו. פתאום לרגע, איזה זיכרון חמקמק של מקלחת קרה שעשיתי כילד, גואה בי. לטיפה לא נשאר הרבה זמן עד שהיא מגיעה לתחתית החלון. היא לא מאטה. בהבזק ולהבזק של שנייה אני מסתכל מהר סביב, כדי לראות אם מישהו שמע את הצעקה שנפלטה, כנראה ממני. אין פה אף אחד. אני חוזר להסתכל על הטיפה.
מימלימטר לפני שהגיעה לתחתית החלון, נדמה לי שהיא הספיקה להאט קצת.
זמן מה אחר כך פתחתי את החלון, שקודם חששתי לפתוח, רק כדי לראות שהסופה כבר שככה ואיננה. בהיתי בעצים הירוקים והנאים בגינתי. האויר היה חמים ונעים והציפורים צייצו. התחלתי לחייך לעצמי בפליאה על דמיוני הרב ממקודם. רגע לפני שסגרתי את החלון, הספקתי אני לראות עלה שהתעופף באויר, רגע לפני שהוא נוחת על האדמה.

הלילה הזה

לילה מלא בכוכבים.אני יוצא, כמו תמיד, בשעות הקטנות של הלילה החוצה.לילה מלא בכוכבים רחוקים מאד, חלקם כבר לא קיימים. אני שואף מלוא ראותיי את האויר הצח, כמה שאני אוהב את ריח הקיץ.הלילה השמיים הם חסרי עננים לגמרי. מי שמביט אל השמיים בלילה זה,יראה שמיים מוארים כמו שלא ראה מימיו. אני מתיישב לי על החומה הנמוכה בגינה של הבית שלי ומשתאה. לילה שנצרב בלב של כל אחד שמודע לו.אני נשכב על החומה ומביט למעלה. הלילה הוא יפה, בכל מקום בארץ. אני סופר כוכבים ורואה שאין כל כך הרבה הלילה.בלילה הזה יש אינסוף כוכבים, פשוט אי אפשר לספור.
אני רואה לפתע כוכב נופל. אחריו עוד אחד. כבר לא נשארו הרבה כוכבים! לילה שקט, רגוע ומלא חיים גם יחד. לילה שמי שהתמזל מזלו להיחשף אליו, וחזה בו בלב שקט, חייו לא היה כפי שהיו. נהיה לי קר, האויר נהיה קר, והראות לא טובה. הלילה לא אשאר למטה, אחזור למיטה קצת בפחד. אני מקווה שמחר יהיה לילה יותר טוב. 

סיפור: ושוב...מפגש נוסף ולא צפוי עם טיפה

טיפה קטנה מגיחה מהשמיים המעוננים. יום אפור וקר ברחוב צדדי שבו נדמה כאילו החיים עצרו מלכת. טיפה קטנה נוחתת על המדרכה. צפיתי בה.נדמה הייתי שהיא תתנפץ לטיפות קטנות יותר. כשקירבתי את מבטי אליה, ראיתי אותה, מופתעת אך שלמה לגמרי. קטנה ונמרצת. נוזלת ומחליקה לה על הפסים שבין הבלטות של המדרכה. מסביב, שלוליות גדולות ועמוקות ובתוכן מיליוני טיפות שצוהלות וצורחות אחת לרעותה וגם לטיפות האחרות שבחוץ, שיבואו, שייכנסו גם הן. הפניתי את מבטי אליהן וכשהחזרתיהו, גיליתי שהטיפה הקטנה נעלמה מעיניי. נדמה היה לי שאיבדתי אותה לתמיד.
טיפה קטנה בלב הכאוס הזה, מתקדמת בצורה מהוססת אל אחת השלוליות. הסתכלתי עליה.האם זאת הטיפה הקטנה ממקודם?הטיפה נעצרה לשנייה והביטה בי. הטיפה הראשונה הקרינה אושר ואילו זאת שפה, כאן, עכשיו, ברגע זה, היא לא. היא בייחוד בודדה ומפוחדת. באותם רגעים ממש, הטיפה נכנסה פנימה.
לפני שעזבתי את המקום, ראיתי בזוית עיני משהו יוצא מאחת השלוליות. חזרתי על עקבותיי במהירות וראיתי את מה שנדמה כמו שתי הטיפות הקודמות שפגשתי עומדות מולי ועוד טיפה שלישית שלא זיהיתי, טיפה שלא ידעתי עליה כלום. הטיפות החלו מנערות מעליהן טיפות מים אחרונות מהשלוליות האחרונות שנמצאות בימי החורף האחרונים. הרהרתי ביני לבין עצמי האם באמת אלו בדיוק אותן הטיפות ממקודם?רציתי לשאול אותן עוד משהו. בעודי מביט בהן, החלו הטיפות להתקרב אחת לשנייה, עד שלבסוף, התמזגו לטיפה אחת.הטיפה החדשה הביטה בי כמעט באדישות והמשיכה לה לדרכה.
טיפה זרה מתקדמת ברחוב צדדי ונטוש.איש עומד ליד שלולית ומסתכל עליה מתרחקת ומתרחקת. ממרחק, השמש מתחילה להפציע, ומסמנת את תחילתו של יום חם.